איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (70)
ברק יוסף (41)
good123 (40)
doron (27)
בנדורה (46)
DL2000 (39)
zhadik (48)
CAFEZOHAR (41)
לתמונות נוספות...

"הנהר היוצא מגן עדן"

ראשי >זוגיות ואהבה>"הנהר היוצא מגן עדן"
bgy

"הנהר היוצא מגן עדן"

במרכז הפסוקים העוסקים בהלכות טומאה, בולט פסוק המתייחס אל הטהרה: "אך מעיין ובור מקווה מים, יהיה טהור" (ויקרא י"א, ל"ו). המים, איפוא, עמידים בפני הטומאה.

כללו של דבר: מים שאינם שאובים בכלי, אלא מחוברים לקרקע – טהורים הם ואינם מקבלים טומאה. ובאם יפול דבר טמא לכלי מלא אוכלים או משקים (שם פסוקים ל"ג - ל"ו), ייטמא הכלי וכל אשר בו. לעומת זאת, אם יפול דבר טמא ל"מעיין בור ומקווה מים", לא ייטמאו הבור או המים שבתוכו.



תהליך הקשר לתודעת האדם

לא ניתן לטמא מים שלא הועתקו ממקור נביעתם הטבעי, כגון מי הנהרות והמעיינות, ואף לא את מי הבורות שנאספו בהם מי גשמים. לעומת זאת, ברגע שישאב אדם ממים אלו בכלי, פעולתו מנתקת את המים ממקורם, והם יוכשרו לקבל טומאה.

מן המילים: "יהיה טהור", מסיק התלמוד מסקנה נוספת: "יהיה טהור הטובל בהם מטומאתו". מים אלו, הקשורים אל מקום נביעתם, אינם מקבלים טומאה, ואף מסוגלים לטהר אדם מהטומאה שדבקה בו.

אם נשים לב, נבחין שתודעת האדם מקשרת באופן טבעי את המושג 'מים' עם המושג ניקיון והיטהרות. קל, איפוא, לעורר בלבו של הטובל במי המקווה את האסוציאציה החיובית של תחושת ההיטהרות והניקיון שבמגע המים. הוא יתרגם אותה בנקל גם להיטהרות רוחנית מטומאה שדבקה בו. בספרי הקדמונים התייחסו להשוואה זו: "יש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהם" (ספר החינוך מצוה קע"ה).

הטבילה במקווה היא שיא של תהליך הקשור לתודעת האדם. האדם שואף להגיע אל הטהרה ואל הזוך, והתהליך משתמש בתחושות טבעיות אלו, כדי לעורר רגשות של התנקות רוחנית. התבוננות מעמיקה במקרא תצעיד אותנו אל מרחבי הבנה מקיפים יותר. במקום אחר בתורה אנו מוצאים את הפסוק הבא: "ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד, ורחצת אותם במים" (שמות כ"ט, ד').

"ורחצת": "על ידי הטבילה הזאת מעלה משה, כנציג ראשות האומה, את אהרן ובניו המתקדשים להיות כהנים, ומוציאם מהקשר חייהם הקודמים" (רש"ר הירש, שם).

אין מדובר כאן בהיטהרות מטומאה כלשהי. אהרן הטהור טובל במים, ומעמדו האישי משתנה: הטבילה הופכתו לכהן בשירות המשכן והאלוקים.

התופעה בולטת במיוחד בבית המקדש בעת עבודת יום הכיפורים. ביום קדוש זה זכה הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים, למקום שמצוי בו ארון העדות. היה זה רגע שיא בעבודת היום. והנה, בטרם נכנס אל הקודש פנימה, החליף הכהן את בגדיו, ואף טבל את גופו במים. שוב, אין מדובר בטבילה המפקיעה את הכהן מידי הטומאה, שכן טהור היה. הטבילה הינה שלב הכנה למעמד גבוה יותר.

שינוי המעמד האישי באמצעות הטבילה בא לידי ביטוי גם כאשר נכרי מבקש להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. גם במקרה זה אין מדובר על מצב של טומאה ושל היטהרות ממנה. הנכרי אינו טמא, שכן אינו בר קבלת טומאה ובכל זאת, הטבילה במקווה, למרות היותה רק רגע שיא בתהליך השתנות ארוך, היא המשנה את מעמדו בעיני ההלכה, ורק מרגע הטבילה ואילך הוא נחשב ליהודי.

כיצד מסוגלת הטבילה במקווה לשנות את האדם? מהו ה'חומר הכימי' היוצר את המהפך?

אם ברצוננו להיווכח, עד כמה הטבילה במקווה משנה את האדם, עלינו להתבונן במשמעות המאמר התלמודי: "גר שנתגייר - כקטן שנולד" (מסכת יבמות דף כ"ב).

חז"ל חושפים לפנינו היבט נוסף בעניין סגולתה של הטבילה במקווה, היבט הקובע שעליה ממימי המקווה דומה לתהליך לידת תינוק. כאשר אדם נכנס לטבול במקווה, הוא נכנס, כביכול, לרחם אמו, וכאשר הוא עולה משם, הריהו כאילו נולד מחדש. באמצעות לידה רוחנית זו משתנה מעמדו לחלוטין. התינוק בא לעולם במצב של טהרה מושלמת. אין כל אפשרות שתינוק ייטמא, בשעה שהוא נמצא ברחם אמו. באותה מידה, כאשר אדם נכנס למימי המקווה, הוא מותיר מאחוריו את כל הטומאות, ועולה מן המקווה כאדם חדש וטהור.

הזיהוי של המקווה עם הרחם הופך לברור יותר לנוכח העובדה, שהתורה מספרת לנו, כי בזמן הבריאה היה העולם כולו מים. בפסוקים הראשונים של התורה, אנו קוראים: "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א', ב'). ביום השני של הבריאה נבדלו "המים העליונים" מן "המים התחתונים", וביום השלישי נקוו המים אל מקום אחד והפכו לימים ולאוקיינוסים, וכך נראתה היבשה.

המים מסמלים במידת מה את הרחם של הבריאה. לכן, במקביל, כאשר אדם טובל במקווה, הוא כביכול נמצא במצב של עולם שטרם נברא. הוא מוסר את כל יישותו לכוח הבריאה של הקדוש ברוך הוא, וכאילו הוא נולד מחדש.

ניתן לראות הבחנה זו על ידי התבוננות בצד הלשוני של המילה מים. לדברי כמה מקורות, המילה מים גזורה מהמלה מה. כאשר אדם טובל במים, הוא מאפס את ה"אגו", את ההערכה העצמית שלו, ושואל "מה אני?" כאשר האדם מוכן לוותר על ה"אגו" שלו, כאשר הוא מוכן גם להיוולד מחדש, יש בכך תרומה גדולה לתהליך התנתקות מעבר לא רצוי, ממעמד של גוי או ממצב של טומאה.

כאשר האדם טובל במים, הוא מצוי בסביבה שאינו יכול לחיות בה. אם יישאר מתחת לפני המים רגעים מספר, ימות מחוסר אוויר. הנשימה היא עיקר החיים. כאשר אדם מצוי מתחת למים שבמקווה, הוא נכנס באופן זמני לממלכה של מחוסרי החיים, וכאשר הוא יוצא, הוא כמו נולד מחדש.

במידת-מה מסמל המקווה גם את הקבר. שכן כאשר האדם טובל, הוא נמצא במצב של חוסר חיים זמני, וכאשר הוא עולה מחדש על פני המים, הוא שב לתחייה, ומצבו משתנה לחלוטין.

המקווה מאופיין איפוא, בשני סמלים נוגדים: "רחם" ו"קבר". אלו הם מושגים נוגדים, אך אין סתירה ביניהם. אלו הן שתי נקודות שהן הקצוות של מעגל החיים. שניהם מהווים מוקדים במעגל הלידה והמוות, וכאשר האדם עובר דרך אחד המוקדים הללו, מעמדו משתנה לחלוטין.

האדם הטובל במקווה דומה לזרעים שנזרעו באדמה. גם אם זרעים אלו נטמאו טרם זריעתם, יש לצמחים שגדלו מהם מעמד חדש, והם טהורים. הזרעים חזרו למקורם, לאדמה, למקום שהם מסוגלים להתחיל בו שוב את מעגל הצמיחה. לכן, כאשר הצמחים יוצאים מן האדמה, הם שוב אינם קשורים למצב הטומאה הקודם. מבט זה נכון גם ביחס לאדם. בעבורו מי המקווה הם בבחינת הרחם ומקור הלידה, וכאשר הוא יוצא מהם, הוא נעשה כאדם חדש.

במסע במנהרת הזמן אל העבר נבחין, שלמעשה, המים הם רחמו של העולם עצמו, במיוחד רחמה של היבשה שאנו ניצבים עליה, כפי שנאמר: "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א', ב').

המים מסמלים, איפוא, את רחם הבריאה, והאדם הטובל במקווה, הכניס את עצמו במודע אל מצבו הקדום של העולם בטרם הבראו, עולם הנתון כולו לחסדי כוחו היוצר של האלוקים.

 

שלהבת החיים מול לחישת המוות

כאמור, הטבילה במקווה משנה את מעמד האדם, הופכת נכרי ליהודי, טמא לטהור ומעלה את הכהן הטובל למדרגה רמה יותר. הדגשנו לעיל, שבמישור הרגשי מסוגל מגע המים לעורר אסוציאציות רוחניות של התנקות ושל טהרה. קיים גם קשר מיסתורי בין הטבילה במי המקווה לבין הנהר שזרם ישירות מגן עדן,

התלמוד מספר, שכל המים שבעולם מקורם מנהר היוצא מגן עדן. משמעות הדברים היא, שאמנם האדם אינו יכול לשוב ולהיכנס לגן עדן עצמו, לאחר שגורש משם, אולם באמצעות הטבילה במים, הוא יוצר קשר מחודש עם גן עדן.

במדרש מובא, כי אחרי שגורש האדם מגן עדן, הוא חזר בתשובה וישב ישיבה ממושכת בנהר זה. אף שהכניסה לגן עדן ננעלה בפניו, הוא ניסה לשמור על הקשר למקומו הקודם באמצעות נהר זה. כאשר אדם טובל במי מקווה, הוא יוצר קשר עם מדרגת האדם השלם, מדרגת 'אדם הראשון' לפני החטא.

לפי הסבר זה נבין, שמי המקווה חייבים להגיע למקווה בצורה טבעית. כלומר, שלא תיווצר אפשרות, שבשלב כלשהו של זרימת המים הם ייפגעו מ'זיהום רוחני', כיוון שאירוע זה ינתק את הקשר הישיר של המים עם הנהר של גן עדן.

המלה "מקווה" פירושה במובן ראשוני – מקום שהמים נקוו אליו. במובן מושאל, הכוונה היא לבריכת מים המשמשת לטבילה כדי להיטהר מטומאה. המקום היחיד שהמקווה מוזכר בתורה במובן זה הוא בפסוק: "אך מעין ובור מקוה מים, יהיה טהור" (ויקרא י"א, ל"ו).

עובדה בסיסית וידועה היא, שהמציאות הקיימת בעולם, יש בה שילוב של גשמיות עם רוחניות. לכל דבר בעולם קיימת מקבילה רוחנית. המקבילה הרוחנית של גוף האדם היא הנשמה האלוקית המצויה בו. כאשר האדם טובל במי המקווה הגשמיים, טובלת נשמתו ב'מים' רוחניים. כדי לקרב דברים אלו להבנתנו, הבה נתבונן תחילה במהותם המיוחדת של המים.

אחת התכונות הבולטות של המים היא עובדת היותם נוזליים. במובן ידוע, המים הם המייצגים העיקריים של מצב הצבירה הנוזלי. ואכן, במקרים רבים, כאשר אנו מדברים על 'מים', אנו מתכוונים למצב צבירה של נוזל באופן כללי, ללא קשר למים עצמם.

עלינו איפוא לברר מהו ההבדל העיקרי בין נוזל למוצק, ומהי התכונה העיקרית המייחדת את הנוזל.

נראה, שההבדל העיקרי ביניהם הוא היכולת להשתנות. לו היה קיים בעולמנו רק מצב צבירה של מוצק, לא היתה קיימת כל אפשרות לביצוע שינוי. והעולם כולו היה אז גוף קפוא ובלתי משתנה.

לעומת זאת, לו היה בעולם רק מצב צבירה של נוזל, היינו נתקלים בבעיה אחרת. הנוזלים אינם ניחנים בתכונת היציבות. צורתם נקבעת לפי צורת הכלי המכיל אותם. לו היה עולמנו נוצר רק מנוזלים, היה הוא נתון במצב של שינוי בלתי פוסק, ללא כל תכונה של יציבות או של התמדה.

החיים הם צירוף ומיזוג של שינוי עם התמדה ויציבות. כל יצור חי משתנה בקביעות, אך יחד עם זאת, הוא ממשיך לשמור על זהותו. כל אחד מאיתנו עובר שינויים בתחומים רבים, אך למרות זאת, הוא נותר אותו אדם.

מן המקום ששהה בו האדם לפני החטא, הצמיח החטא את קוץ המוות ואת דרדר הטומאה המתלווה אליו, אך גם את הגעגועים הבלתי פוסקים בלבו של האדם לשוב אל גן עדן – השאיפה הנצחית לעולם צודק יותר, טהור יותר, זך ומושלם יותר לא פסקו.

עתה נוסיף עוד חוליה שתסייע להבנת נושא הטומאה המחייבת היטהרות. נושא זה מתקשר לרעיון ההיטהרות במקווה. מה היא טומאה זו מן הבחינה הטכנית? על כך נאמר: "ולאלה תיטמאו, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב" (ויקרא י"א, כ"ד).

"והנושא את נבלתם יכבס בגדיו, וטמא עד הערב" (שם, כ"ח).

"וכל אשר יפול עליו מהם במותם - יטמא" (שם, ל"ב).

פסוקים אלו מכניסים את האדם לעולם חדש – עולם שרגישותו מתעדנת, והוא זוכה לליטוש נוסף.

האירועים הגורמים להיווצרות הטומאה, קשורים בעיקר למוות. סיבות נוספות לטומאה קשורות לאי-שלמותו של האדם, כלומר, לחידלון הרוחני או לחטא. כל הסיבות הן תוצאה של חטא 'אדם הראשון', שהרי המוות וכל שאר חולשות המין האנושי הם תוצאה ישירה של חטא זה. אילו נותר האדם במעמדו הרם בגן עדן, לא היה קיים דבר בעולם שהיה מסוגל לגרום להיווצרותה של טומאה.

המוות הוא קץ טבעי ובלתי נמנע. הוא מצפה בסבלנות בסוף הדרך, הכל יגיעו לתחנה אחרונה זו: האדם והבהמה, החיה, העוף, השרץ, ואף הפרח. זוהי המחזוריות שביקום, אשר במרחביו מתפרקות גלקסיות, וכוכבים גוועים בו לאטם. גם היקום עצמו נתון בתהליכי קריסה מתמידים.

האדם הוא מים

האדם, המודע למהותו הרוחנית, יודע היטב, כי הוא נעלה ממחזוריות זו. ה'אני' הנסתר והאמיתי שלו הינו נקודה מיסתורית נצחית, השוכנת זמנית בגוף כלה ואובד. על אמונה זו חונך היהודי, והוא חש אותה בידיעה עצמית עמוקה. על סמך מהות אצילה זו הטמונה בקרבו, התורה דורשת ממנו להיות אחראי למעשיו, ומטילה עליו חובה לשפרם.

אולם המפגש הממשי עם המוות - בכוחו להאפיל על אמת זו שבלב האדם. המראה המוחשי, העומד מול העיניים, עלול לגבור על כל תחושה פנימית נוגדת. המראה המהמם של אדם, אשר עד לפני דקות מספר חי, נשם, הגה וחש, ולפתע קרס תחתיו בלחץ הכפייה הגופנית של חוק ההתיישנות, בכוחו לזעזע את האדם. לעתים הוא מעורר בו מחשבות נוגות של "מקרה אחד לכל", "האדם הוא לא כלום, אפס", "חבל על המאמצים", "בעבור מה להיאבק, הן בין כך ובין כך נפגשים בסוף בבית הקברות" וכו'. הלם מחזה המוות הוא רגע של ניהיליזם ופסימיות, העלול להביא למסקנות קיצוניות וחמורות. מערכת טומאת המגע הינה מנגנון הגנה על רוחו של האדם מפני המוות. כל מגע שלו עמו – מטמא.

כדי שישוב האדם לאיזון, למחשבה נכונה, ישתחרר מ'פילוסופיית בית הקברות', יחוש שוב את חרות נשמתו, ויהיה מודע לאחריותו המוסרית, הוא נצטווה לפעול במסגרת מערכת פעולות מעשיות של טהרה. כל גופו, על כל איבריו, משתתפים בהן, גם זמנו קודש לעניין זה. לאחר תקופת היטהרות (מיום אחד ועד שבוע ואף יותר), הוא טובל במקווה מים – "וטהר".

הפגישה עם המוות המטמא היא פגישה נוספת – בתוככי מסגרת של אינסוף פגישות מחזוריות – עם חטאו של 'אדם הראשון', שכן חטאו יצר את המוות: "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז). ההיטהרות מחטא זה חייבת להיות קשורה לגן עדן, אל העולם שלפני החטא ולפני המוות, אל העולם שכולו שלמות רוחנית, אל עולם ההרמוניה והאיזון האקולוגי המלא שהוא מייצג. הקשר היחיד, הקיים עדיין לעולם זה לאור המקרא, הוא, כפי שציינו, "הנהר היוצא מעדן".

עתה מתחילים אנו לחשוף את המתאם שבין חלקי הפסיפס. אם בטומאה גלום המוות, הרי הטהרה מתפרשת כחיים. העדות החזקה ביותר לחיים היא מקווה המים.

"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א', ב'). מים צלולים וזכים קרויים בלשון הקודש "מים חיים".

אין קיום לחיים ללא מים. המים הם מקור החיים, לכל החי האורגני, מהפרוטופלסמה ועד האדם, הוא ביסודו מים. גופו של עובר האדם בנוי מ- 97% מים. גופו של האדם המבוגר בנוי מ- 60%. עם עליית הגיל מתחילים המים להתמעט בגוף. נראה, כי שלהבת החיים מתקיימת הודות למים.

כאשר משקיף האסטרונום בימינו על כוכב, ותוהה אם מצויים בו חיים, ראשית דרכו היא לחקור ולברר האם יש אדי מים באטמוספירה של הכוכב. פסיכולוגים פרוידיסטיים רואים באוקיינוס או במים, המופיעים בחלום או במיתוס, את סמל החיים. אף האדם יוצא לאויר העולם מתוך מיכל של מים – נוזלי השפיר שהקיפו אותו ברחם אמו (כאמור, המקווה נתפסת בספרות הקבלה כרחם היקום).

המים, סמל החיים, מבטלים את הטומאה שהיא לחישת המוות. באמצעות סמליות זו נוכל להבין את התנאי המיוחד בנוגע למהות המקווה – שיהיו מימיה טבעיים - מי באר או מי גשמים, ולא מים שאובים, כלומר, לא מים הנקווים למקום אחד בצורה מלאכותית על ידי צינורות.

קיים הבדל בין מים למים, למרות העובדה שמבחינה כימית הם שווים. ג' פיקרדי, פרופסור לכימיה פיסיקלית באוניברסיטת גינואה, עוסק בנושא זה. בספרו על הסגולות הביולוגיות של המים, הוא שואל את השאלה הבאה: "מפני מה המים הטבעיים שאנו שותים מן המעיין, אפקטיביים יותר מנקודת ראות רפואית, ממים אלו עצמם כשהם ממולאים בבקבוקים... זאת למרות העובדה, שאין הבדל ביניהם מבחינת ההרכב הכימי?" אכן, אין ספק שאפשר בוודאות להבחין בהבדל בין שני סוגי המים. הטבילה במי המקווה הטבעיים מעניקה לנו תחושה של קשר אל המקור, אל הבורא, שהוא מקור החיים. תחושה זו אין יכולים להעניק לנו "מים שאובים", מים שנאספו בצורה מלאכותית. את ההבדל בהתייחסות לשני סוגי המים נוכל להבין כאשר נתבונן בנטיה הקיימת בבן התרבות המערבית להימלט מערי הבטון והאספלט שבנה לעצמו, אל חיק הטבע. הרגשת שלווה ורוגע ממלאת את לבו דווקא כאשר הוא נמצא ליד נופים פראיים שיד אדם לא 'טיפחה' אותם. תחושה זו ממחישה לנו, ולו במעט, את היחס של קרבת הלב שחש האדם אל המים הטבעיים.

 

חג של אהבה וטהרה

האדם המקראי הוא אדם שחייו ומעשיו טובלים בזיכרון היסטורי. שונה הוא מן המטריאליסט, המתייחס אל עובדות הטבע מן ההיבט צר האופק של ההווה. בעיני האתאיסט, האדם הינו אוסף פרודות ומולקולות שבא מן האפס, וכהגדרתו של פרנץ וורפל, זכה לחופשת חיים מוגבלת, בטרם ישוב אל האפס והחידלון. המוות הוא בעיניו תהליך ביולוגי טבעי ובלתי נמנע, וגם סוף פסוק.

בעיני האדם האמון על המקרא, שונים הם פני הדברים. נקודת המוצא שלו הינה, שביסודו יכול האדם לחיות לעולם, בגופו קיים פוטנציאל של נצח. חטאו של האדם הוא אשר גרם למות הגוף. כל עוד הוא אסור באזיקי אי-שלמותו המוסרית, הוא ימות, גופו יישחק, יכלה ויאבד. ואמנם, חשוב לדעת, שבתודעת האדם חרות זכרון האלמוות והנצח, זכרון המכתיב את התייחסותו של האדם לעצמו ולחיים בכלל.

היטהרות האדם במקרא קשורה אל הכניסה לבית המקדש. בחיי היום יום לא היה הבדל בין מצב של טומאה למצב של טהרה. לעומת זאת, כאשר נטמא האדם, נאסרה עליו הכניסה לבית המקדש והעובר על כך נענש. וכך נאמר בתורה: "ואיש אשר יטמא, ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, כי את מקדש ה' טימא" (במדבר י"ט, כ').

חטא כבד הוא לאדם טמא לבוא בשערי המקדש בעוד טומאתו עליו. בית המקדש הינו בבואתו של גן העדן האבוד. אמנם, נטוע היה בנוף החיים שלאחר חטא אדם הראשון, בנוף חיים שחוקי הביולוגיה שולטים בו, אך בו עצמו השתקף עולם שונה לחלוטין. הוא היה כנווה ירוק בלב מדבר. ריחות גן הקסמים הקדום נשבו ממנו. בהתאם לתורת הסוד היהודית, היה העולם כולו גן עדן. זאת, כאשר חי האדם בהרמוניה נכונה, באקולוגיה רוחנית מלאה ומתוך איזון מושלם וטוטאלי בין כוחות גופו לבין כוחות נשמתו, שסרו למשמעת מוסרו המטאפיזי של האלוקים. תחושה זו חש היהודי בבואו אל שערי המקדש, שם שכנה השכינה.

האדם נטהר, איפוא, בטרם כניסתו אל גן העדן המיניאטורי. הוא "ניתק מגע", עם טומאת המוות שדבקה בנשמתו. הטבילה במי בראשית, שנשקו אל "הנהר היוצא מעדן", החזירה אותו אל נקודת ההתחלה, אל העולם שלפני החטא והמוות. היא גרמה לו לחוש בהתמזגות גופו ורוחו עם נקודת ה'בראשית' של היקום, בטרם יצא מ'רחם' המים שקדמו לעולם. ההתמזגות עם היקום בראשיתו, באמצעות הטבילה, היא רגע נפלא של התנתקות – ולו זמנית – מכוחות החטא והמוות האוחזים בנו בחיי היום יום ומערפלים את הוויתנו הרוחנית. זהו הרגע שאנו חשים בו בזרימת הטהרה אל הרובד העמוק של נשמתנו.

בית המקדש חרב, ואתו נעלמה נקודת האחיזה האחרונה באפשרות ההיטהרות, באפשרות האחיזה בתחושת הנצח המהבהבת בנשמתו של האדם.

אולם, אצל מחצית מבני עמנו עדיין מצויה נקודת אחיזה זו. הכוונה לנשים, להן עדיין שמורה פריבילגיית הטהרה. לאישה יש מדי חודש פגישה עם המוות. סימון דה בובואר מתארת את המתחולל בגופה בימים אלו:

"התהליך המסובך הזה, שלפרטים רבים ממנו עדיין אין הסבר, כולל את כל הייצור הנשי. בתהליך זה יש תגובות הורמונליות בין השחלות ובלוטות אנדוקריניות אחרות, בלוטת יתרת המוח (ההיפופיזה), בלוטת המגן (הטירואידה), ובלוטת יותרת הכליות (האדרנלים) המשפיעות על מרכז העצבים, ועקב כך – על כל הרבדים הפנימיים של הגוף... בתקופה זו האישה רגשנית יותר, עצבנית יותר ומושפעת מגירויים בקלות יתר... זה קורה בתקופת המחזור שלה, כשהאישה מרגישה את גופה כדבר מעורפל וכגוף זר. גוף האשה הופך טרף לכוח חיים עיקש וזר, אשר כל חודש בונה, ואחר כך מחריב את העריסה, שבתוכה נעשות כל ההכנות הדרושות עבור העובר. אחרי כן הכל מופל בתוך זיבת הארגמן".

רוב הביולוגים מתייחסים לתהליך זה כאל דוגמא לחוסר היעילות הבלתי מוסברת של תהליך ההולדה האנושי. שכן אין שום סיבה רפואית או ביולוגית המסבירה מדוע ביצית שלא הופרתה, והציפוי המעובה של הרחם אשר התכונן לקלוט את הפריית הביצית – חייבים להיהרס ולהיפלט כל חודש, ולאחר מכן להיבנות מחדש. חסכוני יותר היה, אילו היה ציפוי הרחם נספג בגוף. בוודאי זה היה גם אסתטי ונוח יותר לאישה. אין גם הסבר מדוע על הביצית 'למות', כדי לפנות את הדרך לביצית אחרת.

חוסר יעילות זו של הגוף, שכל מערכותיו האחרות פועלות בתחכום נפלא ובדיוק מתימטי מדהים - הינו עובדה מוזרה.

בחברות הפרימיטיבית פחדו מעובדה זו, והיא גרמה לאיסורי 'טאבו' שונים שהוטלו על האישה בתקופה זו של חייה. אולם מהמקרא אנו לומדים, שזו אחת מן התוצאות של חטא אדם וחוה: "הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים" (בראשית ג', ט"ז ובתרגום יונתן בן עוזיאל שם).

אי השלמות שלאחר החטא מתבטאת, איפוא, במערכות המעניקות חיים. בלידה שהפכה למעין מחלה, בהריון שהינו תהליך כואב ומתמשך, ובפגישה החודשית עם המוות, עת הביצית שלא הופרתה 'מתה' ונפלטת.

מן המגע הזה עם המוות, היא מיטהרת. היא שבה אל נקודת ה"בראשית", בטרם תשוב אל בעלה.

לפי המחשבה היהודית, המשפחה היא נקודת גן העדן האחרונה שעדיין קיימת ביקום. היא בית המקדש הפרטי של כל זוג. במסגרתה מסוגלים בני הזוג, ובעצם חייבים לטעום, מאותה הרמוניה עילאית. אין זה מקרה שמכנים את הנישואין היהודיים בשם "קידושין". חז"ל קבעו: "איש ואשה; זכו – שכינה ביניהם". זהו בית מקדש שאינו חרב לעולם. כאן לא יועילו מילים – או שחיים זאת או שלא...

הוספת תגובה

1 תגובות לכתבה
1. BxHsvAdlAnVK Juliya (משתמש/ת אנונימי/ת) 2013/08/09 22:05

לקישורים נוספים...