איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (70)
ברק יוסף (41)
good123 (40)
doron (27)
בנדורה (46)
DL2000 (39)
zhadik (48)
CAFEZOHAR (41)
לתמונות נוספות...

מתי מותר לכעוס

ראשי >מידת הכעס>מתי מותר לכעוס
bgy
 
 

כיון שהכעס מהווה אמצעי ביטוי, אנו מגלים בדברי חכמינו במשנה, שלעיתים ובתנאים מסויימים, מותר ואולי אף רצוי, לכעוס.

הרב שמחה הכהן

כיון שהכעס מהווה אמצעי ביטוי, אנו מגלים בדברי חכמינו במשנה, שלעיתים ובתנאים מסויימים, מותר ואולי אף רצוי, לכעוס. בפרקי אבות (ה, יב) מסווגים הכועסים לארבע קבוצות.

ארבע מדות בדעות:

נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו.

קשה לכעוס וקשה לרצות - יצא הפסדו בשכרו.

קשה לכעוס ונוח לרצות - חסיד.

נוח לכעוס וקשה לרצות - רשע.


לכשמעיינים במשנה, מתברר שהחסיד אינו מי שאינו כועס כלל, אלא הוא ''קשה לכעוס ונוח לרצות''. כלומר: רק גורמים חמורים וממושכים עלולים להביא את החסיד לידי כעס, וגם כאשר הוא כבר כועס, הוא מתרצה מיד. רבנו יונה, לומד מן המשנה עקרון חשוב - החסיד אינו בהכרח אדם שאינו כועס כלל על כל פנים יש לו לאדם לכעוס. אך בקושי הוא מתקצף לפעמים, אשר לא ניתן לו רשות לעמוד שלא יכעוס, כי צריך להיות לו הרגשה בעלבונים אשר יעשו לו בני האדם. ועל זה אמרו חכמי המוסר במבחר הפנינים: אל תהיה מתוק פן יבלעוך''. הוא מסיים את פירושו, שאף על פי שבמקרים מסויימים יש רשות לכעוס ויש בכך תועלת, יש להתרצות במהירות: ''וזהו ממדת חסידות וטוב לכל''. ולכן כינתה המשנה אדם זה חסיד.

הרמב''ם, בהלכות דעות (פ''א ה''ד), כותב הדרך הישדה, היא, מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים, שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל חמה, נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני. לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת.

כלומר, כאשר מטרת הכעס אינה התפרקות, אלא להבהיר לסביבה מהי רמת החשיבות שיש לתת לדבר שבגינו האדם כועס, והנושא שמבקשים לכעוס עליו הוא באמת חשוב - אין הכעס שלילי אלא חיובי. כל זאת בתנאי שה'כעסן' חוזר לעצמו ומתפייס במהירות.

בהמשך דבריו שם (פ''ב ה''ג), דורש הרמב''ם מעט יותר: ''הכעס - מדה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרתק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו של יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו... כדי שיחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו, והוא אינו כועס.

כלומר, גם כאשר יש צורך לבטא כעס יהיה זה רק כלפי חוץ, אולם בלבו לא יכעס כלל (עיין שם ב'לחם משנה' בביאור הסתירה בין הקטעים שציטטנו).

כיצד משדרים באמצעות כעס?

כיון שהכעס נועד להניע את הסובבים ולהשפיע עליהם, צריך שהוא יובע בצורה שתיקלט על ידי מאזיניו של הכועס ויחדור לתודעתם ולא רק לאזניהם. לכן לימדתנו התורה בספר במדבר כלל חשוב, כאשר אהרן ומרים מדברים סרה במשה על אודות האשה הכושית, הקב''ה כועס עליהם ויחר אף ה' בם וילך''
(פרק יב פסוק ט).

אולם על אף כעסו הרב של הקב''ה על דבריהם, בתחילה הוא מסביר להם את הדבר הגרוע שבדבריהם (פסוק ו), ורק לאחר מכן הוא כועס. רש''י בפירושו מציין זאת מאחר שהודיע סרחונם גזר עליהם נידוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעס על חברו עד שיודיענו סרחונו.


מקור דבריו בספרי מאחר שהודיעם סרחונם, אחר כך גזר עליהם נדוי. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מי שאמר והיה העולם לא כעס על בשר ודם עד שהודיעם סרחונם, קל וחומר על בשר ודס שלא יכעוס על חבירו עד שיודיעו סרחונו.

כלומר, התורה כתבה בפרוטרוט את מהלך ביקורתו של הקב''ה, כדי ללמדנו ולהורות לנו שכאשר אדם מבקש לומר דבר, ולהפנימו לאחרים באמצעות כעס, אל יבטא זאת תוך כדי התפרצות הזעם, אלא קודם כל יאמר את דבריו בנחת ובנועם, ורק לכשיסיים את דבריו, יבטא את כעסו.


לאחר שיוסף סיים את השמעת טענותיו נגד רעיתו, שאלתיו אם הוא שוחח על טענותיו עם רעיתו. ודאי השיב יוסף, פעמים רבות כבר השמעתי את דברי והבעתי את מצוקותי. המשכתי לשאול: אולי לא הסברת לה בדרך נכונה, בצורה שהדברים יבהירו לה שהם מאד חשובים עבורך. לא יתכן שהיא לא הבחינה עד כמה הדברים חשובים עבורי, הוא ענה, והוסיף: הרי צעקתי, כעסתי, הרמתי את קולי ואני מאמין שאף פני האדימו מרוב כעס. האם אתה סבור שאחרי שהיא שמעה את קולי, ראתה איך אני מגיב, היא עדיין לא קלטה עד כמה הדברים חשובים עבורי? סיים יוסף את דבריו. ברור, שאם יוסף היה מעיין בתורה בפרשת אהרן ומרים, היה מוצא את התשובה לפליאתו על שאינו מצליח לשכנע את רעיתו לשנות את התנהגותה.

נראה, שההסבר העומד מאחורי מגמה זו, נעוץ בעובדה שהכעס נועד להפנים לתודעתו של הזולת את חומרת הדבר שעליו מתריעים. לכן, אם הדברים לא יובאו בסדר הנכון הרי הם לא ישפיעו על המאזין. הם רק יביאו אותו לעמדת התגוננות והסברה עצמית מדוע הוא בכל זאת צודק, והכעסן הוא זה שאינו צודק. גם כעסו יוסבר על ידי המאזין לא כנובע מהמעשה שעליו הוא מתריע, אלא מסיבות צדדיות, שאינן קשורות לנושא. על כגון זה נאמר בתלמוד ''רגזן, לא עלתה בידו אלא רגזנותו''
(קידושין מא.).

כלומר, רגזן 'מרוויח' מכעסו רק את הנזקים הבריאותיים לגופו, ואת הפגעים הרוחניים לנפשו. לעומת זאת, כאשר אדם מבהיר לזולת בצורה רגועה, ואף נעימה, את הפגיעה שנפגע בה, הפוגע מסוגל לקלוט את הטיעונים. לכן הכעס שיובע ויתגלה לאחר השמעת הטענות, יפנים ויבהיר עוד יותר עד כמה הדברים פגעו וגרמו מצוקה לנפגע

הוספת תגובה


לקישורים נוספים...