איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (70)
ברק יוסף (41)
good123 (40)
doron (27)
בנדורה (46)
DL2000 (39)
zhadik (48)
CAFEZOHAR (41)
לתמונות נוספות...

ארץ ציון והציונות

ראשי >מאמרים כללי>ארץ ציון והציונות
bgy
ארץ ציון והציונות

האם הציבור החרדי אכן ''אנטי - ציוני'' וכפי שאנשי התקשורת ואחרים מכנים אותו לא פעם?

Jul 20 200 הרב זמיר כהן

שאלה: האם הציבור החרדי אכן ''אנטי - ציוני'' וכפי שאנשי התקשורת ואחרים מכנים אותו לא פעם?

תשובה: לכל הדיעות, פירוש המונח ''אנטי-ציוני'': מתנגד לציון ולתומכים בה. אם-כן ראשית עלינו להתבונן ולבחון: כיצד גישתו ומהו יחסו של ציבור זה כלפי ארץ ציון והעם היושב בציון.

נתבונן נא בארבעה נתונים מרכזיים ביותר בחייו של ציבור שומרי המצוות - בכלל, והציבור החרדי - בפרט.

1. מאז גלות ישראל מארץ ישראל, מבטא ציבור שומרי המצוות את הקשר העז והעמוק שלו לארץ ציון באמצעות הימנעות מאכילה ושתיה בארבעת התאריכים המרכזיים הקשורים לפרידה מארץ ציון.

א. יום תחילת המצור (עשרה בטבת).

ב. יום הבקעת החומה והפלישה (שבעה עשר בתמוז).

ג. יום שריפת בית-המקדש (תשעה באב).

ד. יום רצח גדליה והגליית שארית הפליטה (שלשה בתשרי).


2. יום יום, שלש פעמים ביום, פונה היהודי שומר המצוות לבורא העולם, ומבקש ממנו ומתחנן לפניו במילים נרגשות על טובת ושמירת ארץ ציון והעם היושב בה, ועל קיבוץ בניה לתוכה. (עיין בתפילת שמונה עשרה, ובסוף ברכת יוצר, ועוד).

3. זאת ועוד. לא הרבה מהציבור החילוני יודעים שמספר לא מבוטל של יהודים חרדים עורכים מידי לילה ''תיקון חצות'', אשר עיקרו הוא העלאת זיכרון ארץ ציון וירושלים באמצעות קריאת פרקים מן התנ''ך העוסקים בענין, ומסיימים בפסוקי התחינה: ''אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. בונה ירושלים ה', נידחי ישראל יכנס''. (תהלים קב, יד-טו. קמז, ב).

4. פחות מזה ידוע, שיהודי שומר מצוות החי בארץ ישראל, לא יֵצֵא ממנה לעולם בטרם יברר אצל תלמיד-חכם אם סיבת יציאתו אכן מצדיקה היתר על פי ההלכה לצאת מן הארץ הקדושה.
האם ציבור זה, אשר געגועיו לארץ ציון באים לידי ביטוי בתפילתו שלש פעמים ביום, ונאמנותו אליה עומדת במבחן מעשי מתוך הקרבה שאיננה קלה, האם ראוי הוא להיות מכונה בתואר האנטי-יהודי: אנטי-ציוני ??


אך את זאת יש לדעת.

יש ארץ ציון -המקבלת את חשיבותה ויוקרתה הרבה בעם היהודי לדורותיו מן האמור על אודותיה בתורת ה' אשר ניתנה לפני למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנה, ויש מה שנקרא בשם: ''התנועה הציונית'' אשר למעשה אינה אלא תנועה חילונית צעירה אשר נטלה את המושג התורני המקודש: ''ציון'', רוקנה אותו מתוכנו הרוחני (המדבר על היות ארץ הקודש דומה לארמונו של מלך. אשר חובת הזהירות בשמירת מצוות המלך, כפולה ומכופלת היא בתוככי ארמונו.), וסיגלה לעצמה את השם ''ציונות'' כמונח חילוני.

הציבור החרדי הוא ציוני מובהק במובן המקורי והאמיתי של המילה. אך הוא אנטי הגישה החילונית של התנועה אשר קראה לעצמה בשם ''התנועה הציונית'', ולעקרונותיה -''ציונות'', ולאנשיה - ''ציונים'', ובכך סללה לעצמה את הדרך לכנות את מתנגדי חילוניותה בתואר הבלתי מחמיא והמקומם: ''אנטי ציונים''. (וזאת למרבה האבסורד - על אף אי נאמנות חלק ממייסדי ומנהיגי התנועה הציונית לארץ ציון. ראה לדוגמא בהמשך את דברי חוזה המדינה על ארץ ישראל.) והעוול שבכך, משווע.

ואם בציונות אנו עוסקים, הרי מן הראוי לקרוע מעט את המסך ולגלות את מידת נאמנותם של מנהיגי התנועה ה''ציונית'' ליהדות - בכלל, ולארץ ציון - בפרט.

נפתח בציטוטים מתוך יומנו של חוזה המדינה, תאודור הרצל, אודות תוכניתו הגדולה להעביר אל הנצרות(!) את כל העם היהודי. (יומן א', עמ' 14)

''בערך לפני שנתים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסיה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי-הכנסיה באוסטריה ולהשיג על ידיהם ראיון אצל האפיפיור כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חפשי ונאה לנצרות.

חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה - ביחוד אני - ישארו יהודים, ובתורת יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת.

בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה שתים עשרה, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסית סטיפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. והעובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסיה ישארו בעצמם בחוץ - תרומם את כל הענין ותשווה לו קו של כנות רבה.

אנו, האמיצים, היינו צריכים להיות דור-הבינים. אנו עוד היינו מקיימים בידינו את אמונת אבותינו. אך את בנינו הצעירים היינו מנצרים עוד לפני הגיעם לגיל של החלטה עצמית, בשעה שענין ההתנצרות לובש כבר צורה של מורך-לב או שאיפה למעמד רם יותר. כדרכי, שיויתי לפני את כל הדבר הזה לפרטי פרטיו. כבר ראיתי את עצמי במשא ומתן עם הארכיבישוף בוינא, בהרהורי לבי עמדתי לפני האפיפיור.''


לאור זאת אי אפשר להתעלם מן העובדה/התוצאה, שכל זרעו של חוזה מדינת היהודים היה מסובך והפכפך בחייו הרוחניים-נפשיים, עד כדי תוצאות טרגיות ביותר. הנה תקציר כתבת תחקיר שהתפרסמה בשבועון ''יום ליום'' (כ''ט טבת תש''ס - 7.1.00 התחקיר המלא התפרסם ב''סופשבוע''):

''שמו של הרצל מתנוסס על פי חוק על רחוב בכל עיר. אולם מסתבר שלמשפחת הרצל לא נותרה הנצחה טבעית.

את בנו הנס בחר הרצל שלא למול. תכנית האב שלו היתה להוביל את היהודים להתנצרות המונית. רק לאחר שנים הבין שהתכנית לא תתקבל על ידי העם היהודי, וגם לא תוכל לפתור את האנטישמיות. הרצל עצמו מת בגיל 44 לאחר מחלה בשריר הלב. אשתו מתה שלש שנים אחריו.
בתו פאולינה התמכרה לסמים קשים, נעצרה בצרפת, אושפזה ומתה שם בגיל 40.
הבן הנס החליט בגיל 15, לאחר מות אביו, לעבור ברית מילה. אולם הוא היה נתון למשברים נפשיים, וביום השנה ה20- למות אביו התנצר הנס והפך לבפטיסט. מכאן הוא עבר לפלג אחר בנצרות, ולאחר נדודים בין פלגים נוצריים נוספים ניסה לשוב ליהדות. בסופו של דבר התאבד הנס ליד קברה של אחותו פאולינה בעיר בורדו שבצרפת, כשהוא בן 39.
הבת טרודה סבלה מדיכאונות קשים, והיתה מתאשפזת רבות בבית החולים לחולי נפש. מתה במחנה טרייזנשטט. בנה סטפן, נכדו היחיד של הרצל, שם קץ לחייו כאשר קפץ אל המים מגשר שדרות מסצ'וסטס בוושינגטון. במותו נגדעה ונכרתה משפחת הרצל לחלוטין ולא נשאר לה כל שריד.''

הכתבה מסיימת במילים:

''אפשר רק להרהר בעובדה שהאיש שזלזל קשות במסורת של עם ישראל, נותר ללא שריד בעם ישראל.''

והרי עדות חוזה המדינה בספרו ''מדינת היהודים'' על מידת ''נאמנותו'' לארץ ציון:

''היש להעדיף את פלשתינה או את ארגנטינה?''…

''ארגנטינה מטיבעה אחת הארצות העשירות שבעולם בעלת שטח עצום ואוכלוסיה דלילה ואקלים ממוזג. אף אחד לא חיפש את הארץ המובטחת היכן שהיא נמצאת, והיא נמצאת קרוב מאד - בתוכנו!... הארץ המובטחת היא היכן שאנו עושים אותה - בארגנטינה, באוגנדה, בסיני, בפלסטין או בטימבקטו.''


ואכן, כששהה הרצל בלונדון, לפני דחיית ההצעה ליישב את חצי האי סיני (מדינה יהודית בגליל אל-עריש שכמעט ונתקבלה ע''י הבריטים) - הציע לו שר המושבות הבריטי יוסף צ'מברלין, שטח שראה במסעותיו ושלדעתו התאים להתיישבות יהודית המונית. את אוגנדה שבאפריקה המזרחית. הצעה זו נראתה להרצל, הוא התלהב ממנה והציגה לפני הקונגרס הציוני הששי בבאזל כהישג דיפלומטי עצום. ההצעה גרמה לוויכוחים סוערים, ההתנגדות החריפה באה בעיקר מצד צירי רוסיה שראו בהצעה זו בגידה ברעיון הציוני - ''ציונות ללא ארץ ציון?!?'' הרצל לא הבין.



ובכל זאת, עבור אנשי התקשורת וחוגים שונים נוספים בעלי ענין, דוקא החברה החרדית אשר כל ערכיה הינם למעשה ערכים יהודיים וציוניים במובן האמיתי של המילים הללו, היא זו האנטי-יהודית והאנטי-ציונית..

הוספת תגובה


לקישורים נוספים...