איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (70)
ברק יוסף (41)
good123 (40)
doron (27)
בנדורה (46)
DL2000 (39)
zhadik (48)
CAFEZOHAR (41)
לתמונות נוספות...

בלי עין הרע

ראשי >יהדות לוב>בלי עין הרע
bgy
בלי עין הרע


תאריך:   05/11/2003

הכל על עין הרע במסורת יהודי לוב
 
כמעט כל בני האדם מכל הדתות מאמינים בכוח של עין הרע ופוחדים ממנה. כל עם ועדה יש לו את המנהגים שלו בקשר להגנה מפני אותה עין רעה. זה החל מהיום בו השטן ראה עושרו ואושרו של איוב. חרה לשטן מאוד והלך לאלוקים והשטין על איוב וכך באו על איוב כל הפגעים והאסנות. לכן נוטה האדם להסתיר את עושרו וכל הטוב אשר לו מפני השטן ועינו הרעה.
בעדה הלובית רגישים במיוחד לנושא זה, אולי יותר מכל דבר אחר.
הסיפור הידוע ביותר הוא שפעם בלוב היה איש שעינו רעה, עד כדי כך רעה שיכול היה לפגוע בכל אדם שחפץ. פעם אחת, סוחר ידוע בעיר טריפולי, שכר את האיש כדי שיטיל עין רעה על רכושו של שכנו הסוחר. הלכו שניהם אל הים לחכות לאוניותיו של הסוחר השני המביאות סחורות. תוך כדי ציפיה לאוניות, ראה הסוחר מרחוק אניות ואמר לאיש, הנה ראה את האוניות של הסוחר הקרבות ובאות. התפלא האיש על ראייתו החדה של הסוחר ואמר "מה כבר עינך", כלומר – איזה עיניים גדולות. באותו הרגע איבד הסוחר את מאור עיניו... החשש מעין הרע מתחיל כבר עת נולד ילד ובמיוחד אם הילד נולד לאשה לאחר יסורים ועקרות של שנים רבות או כשנולד בן לאחר הרבה בנות. לילד זה שהוגדר כילד יקר מאוד נהגו לענוד עגיל זהב באוזן ימין על מנת שמי שיראה אותו יזהר מאוד בלשונו ולא יפגע בו בעין הרע גם אם לא במכוון.
יותר משהיתה העין הרעה אצל האנשים "בעלי העין" היא היתה קיימת במוחם של הסובבים אותנו. המקרה הבא ממחיש זאת היטב: באחת השכונות של נתניה היה איש ידוע בעינו הרעה. אנשים שפגשו בו בדרך לקניית מצרכים היו נמנעים מלקנות - איש זה היה דייג במקצועו. כשדייגים היו פוגשים בו בדרכם לים לדוג בחכה או ברשתות היו חוזרים כלעומת שבאו מפחד מה שיקרה (פקנה משטן) מי יודע מה יקרה לנו. באותה השכונה היו באותם זמנים גם דייגים שדגו בעזרת חומר נפץ. דייגים אלה שמו תמיד מישהו לשמור שאיש זה לא יופיע פתאום ויראה אותם. יותר הם פחדו ממנו מאשר מהמשטרה. בימים שהים לא התאים לדייג היה איש זה יושב בבוקר ליד תחנת האוטובוס. אנשים שיצאו לעבודה היו בוחרים מכל מיני דרכים עוקפות על מנת שלא לפגוש בו בבוקר ואם ראה אותם, חלקם הגדול היה חוזר לביתו ובאותו היום לא היה עובד. היו מספר דרכים כדי להתגונן או כדי להרחיק את העין הרע ש"דבק" באיש או במשפחה או בבית. הדרך המוכרת ביותר היא "הורדת עין הרע" מה שנקרא "נחייאת א נפס". את הטקס הזב הוי עורכים לרוב אנשים מבוגרים שהיו בהם הכוחות לזהות את אותה עין רעה והיו להם הכוחות והידיעות להרחיקה. טקס "נחייאת א-נפס" היה מתחיל בכך שהאיש ה"פגוע", בד"כ אדם בדיכאון או אדם שעסקיו נפלו, היה מגיע/מובא אל מוריד העין הרעה. האדם שנפגע היה מוסר מטפחת שלו לאיש המומחה וזה היה קושר בה קשרים קשרים. בהתאם לגודל העין הרעה שנכנסה באיש כך היה הממחה מתחיל לפהק פיהוקים עמוקים, להתנועע בחוסר שקט בכסאו תוך הזעה, מילמול פסוקים ומשחק עם המטפחת והקשרים. אם העין הרעה היתה קלה היה המומחה מסיר אותה לאחר שקרא הפסוקים אלא שלעיתים העין הרעה היתה כ"כ חזקה שנדרשו מהמומחה כוחות מעבר ליכולתו, במקרה זה היה ה"פגוע" מזומן לטקס נוסף במועד אחר שרק אז היה מצליח להוציא את העין הרע מהאיש.
היתה דרך נוספת, שלא הצריכה מומחיות מיוחדת, שהיתה נהוגה בקרב האנשים בעצמם, בינם לבין עצמם: אישה/משפחה שחשדה באדם שהטיל בה עין הרע היתה מתגנבת באישון לילה לפתח בית החשוד ומנגבת במטלית מרוחה בשמן את סף ביתו. מעשה זה היווה פגיעה חמורה ביותר במשפחה שסף ביתה נוגב בשמן. בצאת האשה מהבית, בראותה את השמן, היתה מסירה את מטפחת ראשה, נואת עיניה לשמים ופותחת בסידרה של קללות נוראיות על מי שנגב את סף ביתה. בדרך כלל הקללות מיועדות נגד המנגבת, ילדיה ובעלה. ברור מעל לכל ספק שמעשה זה גרם לא פעם למריבות בין השכנים שארכו לעיתים שנים.
מנהג נפוץ היה בלוב שאדם שיש לו חשש שנפגע מעין הרע היה בין היתר מביא סעודה למושב הזקנים (ג'רפת א-שאייבין) ואותם זקנים שישבו בבית הכנסת כל היום היו קוראים ומפתללים לכל דבר – לביטול גזירות, תלונות וכו'. וכדי למנוע מעין הרע לפגוע היו מספר דרכים שהשתרשו במהלך השנים אצל יהודי לוב עד כדי שהפכו לדרך חיים ולחלק מהאישיות של רבים מבני העדה.
אחת הדרכים היתה בשימוש בשפה, מילים שונו, חלקן האחר הוחלף ובמקומן השתמשו במילים "מזיקות" פחות לדוגמא:
במקום להשתמש במילים חות (דגים) וחמסה (חמש) היו אומרים:
חות – פיג'לעדו (קיצור של פי אוג'ה לעדו – בפני האוייב)
חמסה – במקום המספר חמסה היו סופרים בשיטת התריסר (תזינה):
במקום חמש אומרים – חארה ופרד (חארה = 4, פרד = 1 וביחד 5)
אם רצו לומר 10 היו אומרים – חרתין ונפס (חארה כפול 2 = 4 + חארה = 1) או עד ידיק (כלומר ספירת שתי ידיך)
אם רצו לומר חמישים – נהגו לומר – חצי מאה, נהגו גם לומר במוקם המספר חמש – עד ידך (כלומר ספירת ידך האחת)
נהגו גם לומר במוקם המספר חמש – פיג'לעדו
בכל מקרה נהגו להקדים לפני המספר המסוכן והיו אומרים – חכשה עיניך (פרט לעיניך) או כחשה ווג'ך (מחוץ לפנים שלך) או חשה מן יסמע...
על מנת לא לפגוע באיש בעל הון, כשמדברים עליו תוך כדי שיחה חייבים לומר חמסה ולחות' עלי (כלומר: גם חמש וגם דגים עליו כדי שלא יפגע).
אחד הדברים הנפוצים ביותר בלוב היה השימוש בקטורת (וושק ועוד קמארי) על כל חשש של עין הרע נהגו להדליק בביתו של הנפגע קטורת תוך כדי טקס ואמירת המשפטים הבאים: "אושקנה פאח – וסוונה ראח, כאן מן אג'יראן יטיח פניראן –כאן מן ת'משי ללעדו – כאן מן אמו תטלע מן קמו" ואחרי האושק מתפוצץ על האש אומרים "משה וראח הסוו מן עאלינה".
אדם אחד בשכונתי היה מדי בוקר, מיד כשפתח את החנות, נוהג להדליק קטורת ולהסתובב איתה בתוך החנות ולקטר בכל פינה. כששאלתי אותו פעם מדוע הוא עושה זאת הוא אמר לי בערבית "באש מה טיחש עליה ליד אלמיית'ה" כלומר שלא תיפול עליה היה שלא קונה ושהסחורה לא תהיה כאבן שאין לה הופכין אלה שהחנות והסחורה יהיו מלאי חיים, תנועה ופרנסה.
יהודי עמרוס (לא רק) נהגו לתת לילדם החמישי את השם כמוס.
 
 
מאת:כלאפו בוארון, חדרה  
הוספת תגובה


לקישורים נוספים...