איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (70)
ברק יוסף (41)
good123 (40)
doron (27)
בנדורה (46)
DL2000 (39)
zhadik (48)
CAFEZOHAR (41)
לתמונות נוספות...

משחקים, משחקים

ראשי >יהדות לוב>משחקים, משחקים
bgy
משחקים, משחקים


תאריך:   01/11/2003

מזכרונותיו של ילד באותם ימים
 
שעת אחר הצהריים, הילדים והנערים חלקם בתלמוד תורה וחלקם ממלאים את רחובות ה"חארה" משווים לו נופך עליז משהו, ממלאים אותו בשמחה ובגיל. קולות הצהלה מחד וצעקות וויכוחים מאידך מפרים לעיתים את השלווה האופיינית למרבית חלקי ה"חארה". אנו מתהלכים לנו בין סמטאות ה"חארה" תרים אחר קבוצות ילדים המשחקות ביניהן. לא היינו צריכים לטרוח הרבה. מהזנקה הקרובה עולים קולו תרמים וצעקות של בני נוער, אנו פונים לזנקה ומבחינים בקבוצת בני נוער הקופצים בעודם מנסים לתפוס כדור קטן כשהם מדי פעם מכים האחד את השני. בעודי "מבוהל" מאשר רואות עיני אני שואל את אחד הילדים הצופים – מהו המשחק שבו משחקים הנערים? "מדאן" – עונה לי הילד – במשחק זה משתתפות שתי קבוצות ילדים שאחת מהן, זו האוחזת בכדור, צריכה להעביר אותו בין חבריה בעוד השניה מנסה לחטוף אותו.
מקבל כדור רשאי, שבעת תפיסת הכדור בלבד, להכות בעזרת ידו החופשית את היריב הא לחטוף את הכדור בכדי לנסות ולמנוע ממנו את החטיפה. ברור שפעמים רבות, תוך הבדלי גירסאות בין המכה למוכה, מתגלעים וויכוחים ומתפתחות מריבות על המכה המיותרת. "הבנתי..." – אני מסנן בין שיניי וממהר להיעלם מהמקום בטרם יחשבו שגם אני משתתף במשחק ובטרם יכה אותי מי מהמשתתפים ב"כרטה באהייה" בחושבו כי אני שייך לקבוצת היריב...
אנו ממשיכים במסענו ברחוב ולפתע אנו מבחינים באדם חביב, עב-בשר, לומו שמו, המתהלך לאיטו. מדי כמה מטרים עוצר לידו ילד או נער ואף מבוגרים ששמים בידו מטבע – אז נעמד האיש למול הנער ושניהם מטילים אצבעות לא לפני שהכריזו על מספר האצבעות הכולל. לומו, תוך שהוא מביט בעיני המתחרה שמולו מכריז וכמעט תמיד קולע לבול. וכך בסיור קצר עושה לומו את היומית שלו שמח ועליז. למשחק זה קוראים "סת'ה סבעה" והוא במקורו משחק איטלקי המזכיר מעט את ה"זוג או פרד" שאנו מכירים מהיום. במשחק זה מכריז כל אחד מהמשתתפים את מספר האצבעות הכולל שיוטל והפוגע בול זוכה במטבע.
לא הרחק משם, אנו מבחינים בשתי קבוצות ילדים (4 בכל אחת) הניצבות האחת מול השניה במרחק של כ 4-5 מטר כשהן מוסרות ומעבירות כדור מצד אחד לצד השני. כל קבוצה ניצבת על קו בריצפה ואינה עוברת אותו. לפתע, בלי התראה מוקדמת, נשמעת המילה "מנה" באוויר ואז אחד הילדים, זה שהכדור אצלו באותו הרגע, רץ ממול לכיון הקבוצה היריבה ובהגיעו לקו שלה זורק את הכדור בכדי לפגוע באחד הילדים, במידה ופגע הילד שבו פגע הכדור יהיה זה שבתור הבא ישמיע את המילה "מנה" וחוזר חלילה.
בכניסה לבית משפחת מכלוף המולה גדולה וילדים רבים מנסים להכנס פנימה אך מי שלא שילם נותר בחוץ. ומישהוא קורא בקול "חאג'יוואן, חאג'יוואן, תאעלו יא אוולאד..." ואני, מבוגר מעט מהילדים, מפלס דרכי פנימה אל תוך הבית. ובבית, בתוך חדר גדול וחשוך דחוסים ילדים רבים כשעל במה מאולתרת ניצבת קופסה גדולה מעץ שלה מחובר מסך מסדין לבן. מאחורי המסך דולק לו נר שמאיר מעט את החדר באור חלש. לפתע קורא מפעיל התיאטרון בקול לילדים הרבים: "בלם בלם, בקש פם אלי יתכלם חשה סולטן ולמועלם." הווי אומר: הין לדבר פרט לאחראי ולמפעיל! כולם כאחד משתתים וההצגה מתחילה. המפעיל פותח: "פי יום מן אייאם פי טראבלס כאן מאליך כביר..." ועל המסך מופיעות דמויות-צלליות בהתאם לסיפור המושמע בקול. דמויות אלה היו עשויות מגזירות קרטון המחוברות באמצעות קרש ארוך. הילדים צוחקים ונהנים ואני אומר לעצמי בליבי: הטלוויזיה של פעם...ופורש להמשך הטיול שלי, מותיר את הילדים במתח ובהאזנה מלאה.
במורד הרחוב ברחבה הגדולה אני נתקל בחבורת ילדים, בעצם בשתיים, הפזורות על פני השטח הרחב כשהן מתרוצצות ומקפצות אחר דבר בלתי מובן לי. אני מתקרב יותר ואושל את אחד הילדים הצופים (הקהל) מהו המשחק שבו משחקים הילדים? והוא עונה לי: "האינך מכיר, זהו משחק ה"גאב" (או בשמו האחר "טירו"). משחק ה"גאב" בנוי ככל הנראה על בסיס משחק הבייסבול האמריקאי, שבו שתי קבוצות. האחת פזורה במגרש והשניה מעמידה שחקן להכות ב"גאב", שהוא מקל מטאטא באורך כ- 10 ס"מ מחודד בשני קצותיו. אחד משחקני הקבוצה התורן, אוחז בידו מחבט ברוחב 10 ס"מ ובארוך כ= 40 ס"מ והוא מכה באחת מפינות ה"גאב" שמתרומם לאוויר תוך כדי סיבוב סביב עצמו. השחקן, בהיות ה"גאב" בגובה מתאים מכה בו עם המחבט ומעיף אותו כמה שיותר רחוק. במידה והקבוצה הפזורה ברחבה הצליחה לתפוס את ה"גאב" מתחלפות הקבוצות ובכל מקרה מנצחת הקבוצה שמצליחה להרחיק את ה"גאב" למרחק הרב ביותר. "משחק מסוכן!" – אני מסנן לעצמי וכאילו במעשה שטן אחד הילדים נפגע בראשו ממקל ה"גאב" והוא רץ לעבר ביתו כשהוא שותת דם.
"לא נעים", אני אומר, "יש יותר מדי סיכון במשחקים הללו".
וכאילו ניבאתי את העתיד, אני לפתע רואה נער כחוש וצנום, העומד כשגבו מכופף וראשו מטה בעוד נער אחר, חסון וחזק, מכה בו בגבו ארבעה אגרופים – והנער השברירי לא מוציא הגה מפיו...אני רץ לעברם (שכחתי שאני בא מעולם אחר ומזמן אחר) כדי לעזור לנער האומלל – "השתגעתם?! – אני שואל.
"זה בסדר!" עונים הנערים, "זהו המנהג הנהוג כאן בלוב, כשקיימת יריבות בין שתי קבוצות ואחד מהקבוצה היריבה נכנס לתחום הקבוצה האחרת או שנגע באחד מיריביו, הוא נענש בעונש הנקרא "חרה בוני" (בהסכמה)." הנער שעבר את העבירה מובא לשטח שבין שתי הקבוצות והאיש החזק ביותר בקבוצה היה מכה אותו באגרוף 4 פעמים. הילד המוכה חייב להראות אומץ, לא לבכות במהלך ההכאה ולא לצעוק. "משחק מסוכן ומיותר שטוב שכבר נשכח", אני אומר לעצמי.
כבר כמעט חושך, ופנסי הרחוב המעטים נדלקים ומאירים את רחובות ה"חארה". עצם החושך או מעט האור הנובע מהפנסים אינו מפריע לקבוצת נערים אחרת באמצע משחקה. בטרם הספקתי להתקרב אל הנערים, כמו ברק בשמים, "חותך" את מסלול הליכתי נער בריצה מהירה וכשהגיע לקו המסומן על הרצפה הוא מנתר ניתור אדיר ולאחר מס' מטרים של מעוף הוא חולף מעל נער אחר המצוי בתנוחת "חמור". וכשהוא עובר אותו וניצב שוב על שתי רגליו חבריו מריעים לו בשמחה. זהו משחק ה"קרדוס" או כפי שרוו גם בשם "חמורים". עוד זה מסיים את קפיצתו, מופיע נער נוסף המנסה כוחו, אלא שהפעם הוא עושה זאת ב"קו" אחד לפני חברו (ז"א הוא מנתר לאוויר מס' סנטימטרים לפני המקום בו קפץ חברו). תוך כדי ניתור ונסיון לחלוף מעל הנער המצוי בתנוחת החמור רואה חברנו הקופץ כי לא יצליח לעבור והוא פוגע בנער עם רגליו ושניהם מתגלגלים ארצה פצועים וחבולים.
"די, זה הספיק לי", אני ממלמל, וממהר להיעלם בחסות החשיכה.
ואני מוסיף וממלמל: "מזל שאני לא נער כאן ועכשיו". אלא כשאני חושב פעמיים על דבריי אני חוזר בי ומיד ממלמל: "חבל שאני לא נער כאן, עכשיו ומיד..."

 
מאת:כלאפו בוארון,גבעת אולגה  
הוספת תגובה


לקישורים נוספים...