איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

פרשת וארא

ראשי >פרשת השבוע>פרשת וארא
bgy
פרשת וארא

''וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (ו, ב) על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רבי משה בן חיים, בעל ה''אלשיך'': שנינו במסכת סוטה (י''ד, ע''א): ''תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב''ה ממידת אכזריות למידת רחמנות'' (ממידת הדין למידת רחמים). אולם לגבי המצרים היה תהליך הפוך, ככתוב בסוף פרשת ''שמות'': ''ויאמר ה אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה...

  מעינה של תורה

בס''ד

''וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (ו, ב)
· על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רבי משה בן חיים, בעל ה''אלשיך'': שנינו במסכת סוטה (י''ד, ע''א): ''תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב''ה ממידת אכזריות למידת רחמנות'' (ממידת הדין למידת רחמים). אולם לגבי המצרים היה תהליך הפוך, ככתוב בסוף פרשת ''שמות'': ''ויאמר ה אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה...'' (ו, א); וכוונת הכתוב היא, שמידת הרחמים תיהפך לגבי פרעה למידת הדין, עד שישלח את בני ישראל מארצו. משום כך מדגישה התורה בתחילת פרשתנו: ''וידבר אלהים (כינוי למידת הדין) אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (כינוי למידת הרחמים). בכך בא הכתוב לומר, שכלפי ישראל - העשוקים והנרדפים במצרים - ינקוט ה בדרך הפוכה מזו הנקוטה כלפי פרעה והמצרים: לגביהם תיהפך מידת הדין למידת הרחמים, וכך יושיעם ה במהרה מצרתם ויגאלם משעבוד מצרים המפרך.

· הצדיק רבי ברוכל ממזבוז, נכדו של הבעל-שם-טוב, דרש פעם על הכתוב בתהילים ע''ג, א: ''אך טוב לישראל, אלהים לברי לבב'' את הדרשה באה: ''אך טוב לישראל - כלפי כלל ישראל מתנהג ה במידת הטוב והחסד; ''אלהים לברי לבב'' - במידת הדין הוא מתנהג עם ''ברי לבב'', אלה מנהיגי העם. העיר על כך האדמו''ר רבי ישראל מרוזין: אמת הדבר, שמנהיג בישראל אינו רשאי לשים על ראשו כתב של מנהיגות, אלא אם קיבל עליו לשאת באהבה וברצון את משא הסבל והייסורים, שכלל ישראל צריך לסבול. וזו בעצם היתה טענת משה לה, בשובו מארמון מלך מצרים: ''למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?'' (ה, כ''ב) - כוון ששלחת אותי אל פרעה ועשית אותי מנהיגם של ישראל, הרי אני - ולא עמך ישראל - צריך לסבול! ומה השיב הקב''ה למשה על דברים אלה? את זאת אנו קוראים בתחילת פרשת ''וארא'': ''וידבר אלהים אל משה'' - למשה דיבר ה במידת הדין, כפי שיאה וראוי למנהיג העם; ''ויאמר אליו אני ה'' - והבטיח לו להתנהג עם ישראל במידת הרחמים, ולגאול במהרה משעבוד מצרים.
''וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב'' (ו, ג)
רש''י מפרש פסוק זה: ''וארא'' - אל האבות. נשאלת השאלה: כלום לא ידענו, שאברהם יצחק ויעקב קרויים ''אבות''; מה אפוא מוסיף לנו רש''י בדבריו כאן? הסביר עניין זה הצדיק העממי, רבי מאירל מפרימישלן: רש''י הקדוש מתכוון להדגיש בפנינו, שהקב''ה לא נראה ליצחק משום שהוא בנו של אברהם, והתגלותו ליעקב לא באה משום שהוא נכדו של אברהם; אלא ''וארא אל האבות'' - כל אחד מהם הוא ''אב'' לעצמו ומכוח זכותו ומעמדו שלו זכה לדבר עם השכינה.
''והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים'' (ו, ו)
האדמו''ר רבי יצחק מאיר מגור, בעל ''חידושי הרי''ם'', היה אומר על פסוק זה: הקב''ה חש, שכל עוד מסוגלים בני ישראל לסבול את חיי הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא. לכן הוא מבטיח לבני ישראל: אוציא אתכם מן הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות, על כל תועבותיה, עד שלא תוכלו עוד לשאתה - ובדרך זו ייפתחו שערי הגאולה לפניכם.
''ולקחתי אתכם לי לעם...והבאתי אתכם אל הארץ...ונתתי אתה לכם למורשה'' (ו, ח)


· מעירים על כך חכמי ישראל: שנינו במסכת ברכות (ה, ע''א): ''תורה וארץ ישראל (והעולם הבא) לא ניתנו לישראל אלא על-ידי ייסורים''. מאמר זה מבוסס על ההבטחה שנתן הקב''ה למשה בתחילת פרשת ''וארא'': ''ולקחתי אתכם לי לעם'' - זה מתן תורה; ''והבאתי אתכם אל הארץ'' - זו הכניסה לארץ ישראל. בפסוקים אלה ניתנת לישראל הבטחה ברורה ומפורשת, שהשעבוד הקשה במצרים עתיד לעשותם ראויים לקבלת שתי המתנות היקרות ביותר: התורה והארץ.

· מדייק כאן רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (''הנצי''ב מוולוזין'') בפירושו לתורה: הבטחת הארץ ניתנה לא רק לדור יוצאי מצרים, אלא לכל הדורות העתידים לקום בישראל. משום כך נאמר בכתוב: ''ונתתי אותה לכם מורשה'' - ירושה היא לכם מאת ה, ואתם תורישו אותה לבניכם אחריכם. בדומה לכך כותב הרב יעקב צבי מקלנבורג בפירושו ''הכתב והקבלה'': כשם שהתורה ניתנה לא רק לבני הדור שזכו לעמוד בהר סיני, אלא לכל דור ודור בישראל; כך ניתנה גם ארץ ישראל כמורשה עולמית לכל הדורות העתידים לקום בישראל.

· מעיר כאן רבנו יעקב בן אשר, ''בעל הטורים'': בכך התורה כולה אנו מוצאים פעמיים בלבד את המלה ''מורשה''. בפרשת ''וארא'' נאמר על ארץ ישראל: ''ונתתי אותה לכם מורשה''; ובפרשת ''וזאת הברכה'' נאמר על התורה: ''תורה ציווה לנו משה מורשה'' (דברים ל''ג, ד). בכך באה התורה לקשור את ארץ ישראל ולומר, שבזכות התורה יירשו בני ישראל את הארץ, ככתוב בתהילים: ''ויתן להם ארצות גויים...בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו'' (ק''ה, מ''ד-מ''ה). וכן אמרו חז''ל: גדולה תורה, שבזכותה ישראל נגאלין מן האומות.
''ובני קהת: עמרם ויצהר וחברון ועזיאל'' (ו, י''ח)
מעיר כאן הרשב''ם בפירושו: ברשימה של ארבעת בני קהת מפרטת התורה בניהם של שלושה: עמרם, יצהר ועוזיאל. לעומת זאת אין התורה מזכירה כלל בניו של חברון, השלישי בבני קהת. ושמא נאמר, שלחברון בן קהת לא היו בנים? אין הדבר כך; בפרשת ''פינחס'' מוזכרת במפורש ''משפחת החברוני'' (במדבר כ''ו, נ''ח)!
אלא - אומר הרשב''ם - אין הכתוב בפרשתנו מונה את בני חברון, כוון שלא מסופר עליהם דבר בתורה. לעומת זאת מוזכרים בשמותיהם בני עמרם, בני יצהר ובני עוזיאל, שעליהם מסופר אחרי-כן בתורה. בני עמרם היו: משה, אהרן ומרים, המוזכרים בפרשיות רבות; קורח בן יצהר התפרסם לגנאי במחלוקת שעורר על מנהיגותם של משה ואהרן (במדבר ט''ז); ובני עוזיאל - מישאל ואלצפן - מוזכרים בסיפור מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן (ויקרא י, א-ה).

''הוא אהרן ומשה, אשר אמר ה להם: הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים...''(ו, כ''ו)
מעיר על כך רש''י, על-פי המדרש: יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן; לומר ששקולים כאחד.

שואל על כך האדמו''ר רבי יעקב יצחק הורוביץ, ה''חוזה'' מלובלין: היאך ייתכן, ששני אנשים יהיו שקולים כחוט השערה ויימצאו כל הימים באותה מדרגה? והרי כבר הורונו חכמינו הדגולים: כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות!

אלא - משיב ה''חוזה'' - עניין זה אפשר ליישב על-פי המובא במסכת חולין (פ''ט, ע''א): גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. שכן אברהם קרא באזני ה: ''ואנוכי עפר ואפר'' ( בראשית י''ח, כ''ז); ואילו משה ואהרן אמרו על עצמם: ''ונחנו מה'' (ט''ז, ז). באמירה זו הציגו משה ואהרן מידה מופלגת של ענווה, בהצהירם שרואים עצמם כלא כלום - אפילו פחות מ''עפר ואפר'' - ובכך נתייחדו מכל שאר בני-אדם. שכן אנשים הרואים עצמם כ''משהו'', לעולם אינם שווים זה לזה. אבל כשהם מגיעים - כמשה ואהרן - לביטול עצמיותם באורח מוחלט, אפשר לומר עליהם בלא כל פקפוק, שהם ''שקולים כאחד''...
''ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים'' (ז, ג)
· הפרשנים הקדמונים מציינים, שתשע המכות הראשונות שבאו על המצרים (עד למכת בכורות) מתחלקות לשלוש קבוצות, המקבילות זו לזה. בכל קבוצה של שלוש מכות היה קיים הסדר הבא: בשתי המכות הראשונות היה משה מתרה בפרעה, ובמכה השלישית לא היה מתרה כלל. כך, למשל, התרה משה על בואן של מכות הדם והצפרדע, ובמכת הכינים לא התרה. אחר-כך התרה משה על בואן של מכות הערוב והדבר, ולא התרה על מכת השחין (השישית בעשר המכות). ושוב התרה משה על בואן של מכות הברד והארבה, ולא התרה על מכת החושך (התשיעית בעשר המכות). רבנו משה בן נחמן (הרמב''ן) מציע לעניין זה הסבר הגיוני. לדעתו, אין הקב''ה מתרה לפרעה אלא במכות שבהן עלולה לבוא מיתה לאדם (מה שאין כן במכות הכינים, השחין והחושך).

· לדברי המדינאי והפרשן רבי יצחק אברבנאל, מצויה בפרשת מכות מצרים הקבלה מדויקת בסוגי ההתראות שניתנו למצרים. בכל שתי מכות ניתנה התראה אחת בפומבי, לכל בני מצרים; והתראה שנייה ניתנה לפרעה מלך מצרים לבדו. ועוד אומר בעניין זה אברבנאל: את עשר המכות ראוי לחלק לארבע קבוצות, מבחינת המבצעים: א) שלוש מכות רצופות - דם , צפרדע וכינים - הוטלו על-ידי אהרן; ב) שלוש מכות רצופות - ברד, ארבה וחושך - הוטלו על-ידי משה; ג) שלוש מכות - הערוב, הדבר ומכת בכורות - הוטלו על-ידי הקב''ה (שלוש מכות אלו גרמו למות אדם ובהמה. ד) מכה אחת - השחין - הוטלה על המצרים על-ידי משה ואהרן יחד.



מתוך: ''אהבת חיים''.

''וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם''.
תניא אמר רבי אליעזר בר רבי יוסי פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריה של מצרים, ומצאתי זקן אחד ואמר לי: בוא ואראה לך מה שעשו אבותי לאבותיך, עיין שם באורך, את כל הנקמות שעשו המצרים לישראל במצרים, חלק מהם טבעו במים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין, בעבור כך אמר משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, רוצה לומר שמשה לכתחילה לא רצה לקבל העול הגדול על עצמו, ועכשיו שהלכתי לא די שלא הוצאתי אותם, אלא אדרבה, להיפך, קבלתי בזיונות משני צדדים, מפרעה שמעתי חילול ה', שנאמר ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, ומצד השני אמרו למשה הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה לתת חרב בידם להרגנו, ענה לו הקב''ה למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין, זאת אומרת חבל על החסידים הראשונים ואין ממלא מקומם כמו אברהם ויצחק ויעקב, הרבה נגלתי אליהם, והרבה נסיונות נסיתי אותם, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו מה שמך, ואתה בתחילה אמרת לי מה שמך, ועכשיו אתה אומר הצל לא הצלת את עמך? זה מוסר גדול בנסיון על בני אדם כשיבואו לו חס ושלום יסורים, שלא יתרעם על מדותיו של הקב''ה.

''הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל ממצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרון'',
ולמה הוצרך לכתוב פעם אהרן ומשה ופעם משה וארהן, משל, ליריד גדול ובאו שני סוחרים גדולים אחד מוכר סחורתו ואחד קונה. הקונה לא מכיר את המתווך של אותה העיר, כיוון שהוא חדשבעיר, וגם המוכר לא מכיר את המתווך של הקונה, כך היה במצרים, כי זה מסחר גדול להוציא את ישראל ממצרים, וצריך שני מתווכים אחד שיפעול לישראל שירצו לצאת ממצרים כמו שראינו שרובם לא רצו לצאת ומתו בחושך, והשני צריך לפעול אצל פרעה שיניחו אותם לצאת מתחת ידו, כל ישראל היו מכירים את אהרן, שהיה חכם צדיק, זקן, ישר, אוהב שלום ורודף שלום מפני שגדל ביניהם, אבל את משה לא היו מכירים כל כך כי לא גדל בתוך בני ישראל ומי יודע אם הוא צדיק באמת כל שכן נביא, מפני שמקטנותו היה בבית פרעה, והיה חשוב, שנאמר ויגדל האיש, פרשו חז''ל שנעשה שר וחשוב אצל פרעה, לכן בני ישראל האמינו ע''י אהרן שכבר באה הגאולה, אבל מאידך פרעה לא מכיר את אהרן לגמרי, ואף פעם לא ראה אותו, לא כן במשה שכבר אמרנו ויגדל האיש בבית פרעה, גם על ידי שהרג את המצרי וברח לכוש ושם היה ארבעים שנה מלך, והיה ארבעים שנה מלך, והיה שר מלחמה מפורסם בכל העולם, ןפרעה ידע מזה, פתאום כשראה אותו הכירו, והיה מקום שפרעה יאמין בדברי משה, רק לפי רצון פרעה הקב''ה הכביד את לבו, לכן היה נצרך לגאולה ראשונה שי מתווכים, וזה שכתוב אצל ישראל הוא אהרן ומשה, אבל אצל פרעה נאמר הוא משה ואהרן.

''ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה''? ראינו כמה אנשים שהם כבדי לשון ובכל זאת המה מדברים לפני שרי המלכות והם פועלים פעולות גדולות, ולמה משה רבינו עליו השלום מדבר דברים כאלו לפני ה'? הענין ידוע מה שאמרו חז''ל שעמוס הנביא עליו השלום היה גם-כן כבד פה, אמרו לו ישראל: אם אתה נביא באמת, למה הקב''ה לא מרפא אותך? כדי שלא תתבייש לפני הבריות בשליחות ה' בשעה שאתה מדבר אתם? או אין להקב''ה אדם אחר שידבר יותר טוב ואז יהיו נשמעים דבריו? וזהו מה שאמר משה רבנו, הן אני ערל שפתים איך ישמעני פרעה?
אלא ידוע, מנהיג הדור כלול מכל הדור, מכיוון שישראל בהיותם במצרים היה מלשינות ביניהם, והיו מדברים לשון הרע אחד נגד השני, זה גרם להם פגם הדבור, ולכן משה שהיה כלול מהם, כשנצרך ללכת בשליחות למענם, היה ערל שפתים, כבד פה וכבד לשון, להראות לישראל שחסר להם תקון הלשון, אם כי יקבלו הנאה גדולה ותוצאות טובות מפנימיות שליחותו של משה, אבל מחיצוניות לשונו צריך שיהיה להם צער. ועוד אנחנו צריכים ללמוד מזה מוסר, אדם שעושה רצונו של המקום אפילו בעל מום הוא חביב למעלה יותר ממלאכי השרת ומומו וחסרונו זה מצידנו ובגללנו, כמו שמצאנו גם באלישע הנביא עליו השלום היה קרח ובאותו הזמן היו מבזים אותו פרחחי הדור באומרם עלה קרח, ולא כעס חס-ושלום על כבוד עצמו, וזה היה בזמן המלחמות שבין ישראל ומלך ארם ועלתה בידו לעשות כמה מופתים והציל את עם ישראל כמה פעמים מיד אויביהם, כי ה' היה עמו, ואותו הדבר היה בעמוס הנביא עליו השלום שהיה חביב לפני הקב''ה והיה מדבר אתו בכל עת שרצה. כעת, אמר הקב''ה למשה תלך ותדבר לפני פרעה, ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים, וכן עתיד הקב''ה להביא פורענות על אומות העולם כדי שישמעו ישראל ויראו כמו שכתוב בצפניהג': ''הכרתי גוים נשמו פינותם החרבתי חוצותם מבלי עובר ניצתי עריהם מבלי איש מאין יושב'', זה שכתב רש''י שם, תיראו אותי תקחו מוסר, אחריו כתוב ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי וכו', ידי ממש אף על פי שאין לו דמות הגוף ואינו גוף, כי אש אוכלה הוא, אבל פה מבואר ידי ממש, רצה לומר שמכה באכזריות, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל בשפטים גדולים, זאת אומרת שישראל נקראים צבא ה'.

''ויבא משה ואהרן אל פרעה'' אמר להם תנו לי מופת וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה, צחק פרעה ואמר, אני בקשתי מכם מופת ולא כשפים, וכי חסר כשפים במצרים, כמו שכתוב אחריו באו החרטומים וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים, אבל כתוב במסכת שבת, אחר שחזרו ונהיו מטות בא המטה של אהרן ובלע את כל מטותם, על זה אמר פרעה שזהו מופת, אבל זאת ויכבד לבו. כך יהיה באחרית הימים, שהגוים יראו את הניסים שנעשים לישראל, ובכל זאת לא יאמינו, כדי שיקבלו ענשם הראוי להם, כמו שהיה במצרים.

אמר הקב''ה למשה ולאהרן ככה תאמרו לפני פרעה, כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים וכיוצא, אם נסתכל במכות של מצרים נראה שהמכה הראשונה היתה במים, גם המכה האחרונה היתה במים, למה? מפני שהמה הביאו לישראל צרות כמו מים, דהיינו מים הזדונים אשר זדו עליהם, ויש עוד טעמים הרבה, כך תהיה באחרית הימים, אומות השתמשו באש נגד עם ישראל, לכן ושפטתי אותם בדם ואש ובדבר ובאבני אלגביש וכיוצא. בשעה שהכה אהרן את המים לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים לדם, מכה זו השפילה את כבוד פרעה שהיה אומר לי יאורי ואני עשיתיני, באותה שעה נתבטל גם כח שלטונו מעל ישראל, כי באותו רגע בטלו ישראל מעבודתם, היות ואין מים לעבודתם, וכבר קודם לזה אמרו משה ואהרן לבני ישראל, המופת הראשון שיתן הקב''ה שיהפכו המים לדם, מכיוון שתראו שנהפך המים לדם תפסיקו עבודתכם בלב שמח בלי שום פחד מהגויים, ישראל האמינו ועזבו את הכל, התחילו לרוץ וללכת בשמחה רבה כל אחד לביתו, כי היה זמן רב שלא ראו את ביתם, כמו שכתוב זאת פרישות דרך ארץ, עכשיו נבין האהבה הגדולה שגלה הקב''ה לישראל עם המכה הראשונה של המים כשבאו משה ואהרן בפעם הראשונה אל פרעה, כעס עליהם וגזר על ישראל גזירה חדשה שגם תבן לא יתנו ואת מתכונת הלבנים צריך להשלים, כמו שכתוב: 'אתם קחו לכם תבן מאשר תמצאו', אמרו המפרשים שהשוטרים המצרים אמרו לישראל: איפה אתם הולכים לקושש קש לכו תקנו בכספכם כדי שתשלימו מספר הלבנים, והמצרים היו מייקרים את שער הלבנים ואיש ישראל היה מוכר מה שיש לו, ונשאר עני מרוד, עכשיו במכה זו צריך להחזיר הכסף על מקומו, כיוון שאין מים בכל ארץ מצרים, באו אצל ישראל לקנות מהם מים וגם הם היו מוכרים להם ביוקר גדול, השוטר שהיה כמו מלך, עכשיו נרך לבוא לבקש ולהתחנן לפני היהודי עבור מעט מים ובכסף רב, זהו שאמרו חז''ל: המצרים הביאו לישראל צרות כמו מים לכך נידונו במים.

עשר מכות שהביא הקב''ה על המצרים במצרים, כל מכה היתה משמשת חודש ימים, ¾ חודש פחד ומהומת ההתראה, ו ¼ חודש המכה עצמה, כדברי רש''י הקדוש.

מכת דם-מכה ראשונה היתה בחודש תמוז, וחודש תמוז מזלו סרטן, כוכבו לבנה ויסודו מים. מצרים כולה היתה מתפארת בעבודת כוכבים ומזלות, ועל יסוד התפארות זו נעשתה מטרופולין לכל העולם כולו, עד כי פרעה הרשע הרהיב עוז בנפשו לומר יאור לי ואני עשיתיני, לכן מכה ראשונה היתה במים בחודש תמוז, כי 'סרטן' הוא ראש המזלות המיוחסות למים, ולמה התחיל במים ולא בדבר אחר? יען, הקב''ה אשר מאז בריאת שמים וארץ זה היה תחילת מעשיו. בבריאת העולם ברא את המים תחילה, ועתה עת הגיע לגלות מלכותו יתברך למטה בארץ, לכן כדי להוציא את בני האדם מהשיבוש הנתונים בו, כאילו חס-ושלום בורא העולמים סילק חלילה את השגחתו מבריותיו בעולמו, ונתנה ביד המזלות שרי מעלה כמחשבת המצרים, אשר בני האדם שעבדו את עצמם להם, מבלי הכרה ביוצרם, אשר עיניו יתברך משוטטות בכל הארץ. ואין מקום פנוי ממנו, ומלא כל הארץ כבודו, אשר הוא יתברך מחיה את כל השמים, ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, וכל צבא השמים משועבדים ומשתחווים לו יתברך. לכן מכה ראשונה היתה נגד מזל סרטן, ראש המזלות המיוחסים ליסוד המים, יסוד הראשון שברא הקב''ה בעולמו.

הפסוק אומר קח את מטך ונטה את ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם, ועל אגמיהם, ועל כל מקווה מימיהם ויהיו דם, אבל למעשה בשעת הוצאה לפועל הכה הארון קדוש ה' את המים אשר ביאור בלבד, ומשם נתפשט אח''כ גם על יתר מקורות ומיכלי המים, כי כאמור, הכוונה היתה להוציאם משיבושם, שהיו מאמינים ביאור הנילוס כמין כח אלקי חס-ושלום, בכדי לשבר את אותה המחשבה המוטעית, המכה היתה ''לעיני פרעה'' ראש הקליפה שהיה מתפאר ביאור ''ולעיני עבדיו'' עושי רצונו, שהיו מלעיטים את בני האדם בעולם באמונה טפילה זו. לצד חלק השייך לפרעה ועבדיו. לחלק השייך לישראל, מכה זו שמשה ¾ חודש התראה ו ¼ חודש מכה. כי המצרים מנעו את בנות ישראל מלטבול בנהרות כדי להטהר מנדתן, שהיא אחרי ספירת שבעה ימים נקיים, דהיינו ¼ חודש. ודבר זה היה צער גדול לישראל, ובפרט לאהרן קדוש ה' שהיתה מלאכתו להשכין שלום בין איש לאשתו, לכן המכה באה מדה כנגד מדה ע''י אהרן דווקא, זוהמת דם בנהרות, נגד זוהמת דם שלא נתנו לבנות ישראל להטהר ממנה. ולצד שכנגד, ידוע מה שאמרו חז''ל שמכה זו העשירה את ישראל, וכל מצרים החלו בתחנונים להחזיר לישראל את העושק שעשקום במשך שנים תוך ימים מועטים אלו ע''י הזדקקות לטיפת מים להרטיב את גרונם, שניתן המונופול אך ורק בידי ישראל.

מכת צפרדע- ''ויאמר ה' אל משה... ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך, ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך, ובתנוריך, ובמשארותיך, ובכה ובעמך ובכל עבדיך, יעלו הצפרדעים''. הנה מכה זו מכת הצפרדעים היתה בחודש אב, מזל אריה, כוכב ''חמה'', יסודו אש.
לצפרדעים היו כמה תפקידים:
א. היו מקרקרים ומרעישים באזניהם. (להזכירם את מכת המים).
ב. נעשים ערימות ערימות, מבלי לתת להם מעבר, כעין עוצר.
ג. הצפרדעים לא נתנו להם מנוח. לא בהעצרם במקומם, לא בבתיהם ולא במיטותיהם.
ד. השיש היה מתבקע ויוצאים ממנו צפרדעים, נכנסים בבצקם ובלחמם ובמאכליהם. (כשם שהם מנעו מאכל מישראל כך נמנע מהם מאכל).
ה. היו נכנסים בתנורים ובכל המקומות שהיו מבעירים מדורות אש כאלו להבריחם, הרי הצפרדעים היו נכנסים בגבורה עילאית, ומצננים את אישם.
ו. היו נכנסים בתוך גופם ומסרסים אותם, כדברי חז''ל המובא באלשיך הקדוש.

כל פעולות אלו היו מדה כנגד מדה, נגד מעשי המצרים לישראל. המכה הראשונה, היתה במים, והקב''ה הראה את גדולתו ומלכותו ושלטונו במים, מכת הצפרדעים באה על שאמרו המצרים אלוקיהם של אלו (חס-ושלום) אין כוחו אלא במים, לכן הראה להם הקב''ה שהוא מושל בכל, והוציא את הצפרדעים ממקום חיותם במים והעלה אותם אל היבשה למעלה מדרך הטבע, ודווקא ביבשה, במקום שנגד חיותם הראו עוז וגבורות. המצרים בכח מזל אריה השולט בחודש אב, לקחו לעצמם כח וגבורה להשתלט כאריה על יתר בני האדם המשוחררים.

מכת כינים- ''ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרון נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכינים בכל ארץ מצרים... ויך את עפר הארץ ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים''.
מכה שלישית זו היתה בחודש אלול אשר מזלו בתולה, כוכבו ''כוכב'' ויסודו עפר.
המצרים היו עובדים ל''כוכב'' ובכח השבעות היו מושכים שפע וסגולות המושפעים ע''י כוכב זה למטה, ומכח השפעת כוכב זה ייחסו לעצמם עליונות על כל הברואים. ותחת עליונות שייחסו לארצם ואוצרותיה בכח יסוד ה''עפר'' המיוחס לחודש זה, הרי גם עפר ארצם היא שפלה וטמאה, וזה היה האות אשר המצרים בשום מכה לא הודו כי אצבע אלוקים היא, ובכל המכות הקודמות כתוב ויעשו החרטומים בלטיהם כן, יען היותם עוד קשורים בכח השפעת ''כוכב'', בא הקב''ה והכה אותם באותו כוכב עצמו. הכינים שהם בריה קטנה ושפלה הוכיחו שכוחם גדול יותר וחזק יותר מפרעה מלך מצרים יחד עם כל חכמיו המתרברבים, הכל בכח שליחות אשר קבלו על עצמם מאת בורא העולמים, להורות אשר הוא יתברך מושל בכל- מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ומעתה אחר שבירת וניתוק הקשר של המצרים עם משמשי חודש זה, עוד לא הוסיפו חכמי פרעה לעמוד ולעשות דבר בלטיהם במכות הבאות. כי כבר ניתק קשרם מכוכב ''כוכב'' אשר היה יסוד להם בתעלוליהם.

מכת ערוב- מכה זו היתה בחודש תשרי, שמזלו ''מאזנים'', כוכבו ''נוגה'', ויסודו ''רוח''. מכת ערוב זו היתה מכה איומה, אשר קשה לתאר את עוצמתה. כי בכל המכות נשארו במצרים בעלי נפש קהה אשר יכלו עוד לא להתפעל מכח מכות אשר הביא הקב''ה במצרים, נאמר למשל בדם, אמנם מכת צמאון היא מכה קשה אבל כל הקושי הוא בגוף האדם, אבל לא בנפשו, ועוד יכול הוא לשבר צמאונו ע''י אמצעים אחרים, אבל לא כן במכת ערוב שהיו מעורבבים בו כל מיני חיות טרף שנבראו מיום בריאת העולם, ואשר מקומם אינו בישוב כלל, ובני האדם רק אם שומעים את שמע פעולותיהם הרי מזדעדע כל גופם, ומה אם נתאר לעצמינו אשר כל המצרים לרבות פרעה ונוגשיו , עם שריו ועבדיו, כולם כאחד, היו נמצאים בגוב החיות-טרף למיניהם, אשר נפש כל אדם פורחת ממנו.
מזל ''מאזנים'' מסמל שהמצרים הגדישו את סאתם, וקושי השעבוד השלים את המנין. מאזנים מורה על מדות, מדה כנגד מדה לא בטלה והקב''ה הביא עליהם תערובת חיות משונות דוגמת אשר עינו את בני ישראל בכל מיני צרות רעות ומשונות. בכל המקומות אשר שעבדו בישראל בכל אותם המקומות שועבדו ונטרפו ע''י החיות, וקול שאגותיהם ונהמתם באין מרחם עליהם דוגמת קול נאקת חלל של בני ישראל אשר היתה להם להנאה, וגם כנגד ילדי ישראל אשר נמעכו בין נדבכי הבנין.

מכת דבר- היתה בחודש חשוון במזל ''עקרב'', כוכבו ''מאדים'', ויסודו מים. אחר שסר מעל המצרים מכת הערוב, תלו את כל הענין במקרה, כמו שנאמר ''ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת'', כלומר לרבות אחר שהקב''ה שיבר בהיקף ראשון את כל מלתעות הרשע בהוכחת שלטונו יתברך על יסודות הבריאה כולה, ע''י שדוד המערכות בארבעת היסודות אשר המצרים השתיתו את יסוד חכמתם ומלכותם עליה. ראשונה דם, ביסוד מים, שניה צפרדע, ביסוד אש, שלישית כינים ביסוד עפר, רביעית ערוב ביסוד רוח, כאמור לעיל כל ארבעת המכות הראשונות יחד עם כל עצמתם הרי נחשבו כאפס לעומת הבאים בהיקף שני, כי המכות הראשונות היו כעין אזהרה בלבד, בלי לנגוע בגופות המצרים במישרין, הכל כדי לעורר את הרגשות הנתונים בגוף האדם, לאפשר לו לשבר עריצותו, ולהתקרב אל רצון בוראו. עתה, אחרי כל אפשרויות העבר, אם עוד נשארה קשיחות בלב, יש צורך במכה יותר חמורה, כמו ''דבר'' שהוא מוות גמור. אבל הקב''ה יש לו מדת הרחמנות. ואפילו נגד רשעים כמו המצרים אינו חפץ במיתתם, אלא כל המכות באו כדי להכניע את קשיחות לבם, ולהודות בעוול האנושי שעשו משך דורות באנשים אשר שמרו במסירות נפש על דמות וצלם אלוקים שעל פניהם. גם עתה במכת ''דבר'' המכה היתה לבהמות בלבד, לרמוז להם למצרים אם לא ישובו להודות על האמת, ולהוכיחו בשפת מעשים, לשחרר את ישראל בכבוד, ולפצותם נגד עוול שעשו להם עד כה, הרי לא נשאר למצרים זכות קיום כבני אדם אלא רק דוגמת חסרי מדע ורגש, עתה אמנם ה''דבר'' היה בבהמות בלבד , אבל בהמשך קו זה הרי המצרים עומדים על סף כליון כבהמות במכת דבר, אשר אמנם התחיל בסוסים ובחמורים, וסיים בצאן אלוהי המצרים.
הוספת תגובה


לקישורים נוספים...