איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

פרשת בא

bgy
''וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה...''

דלתי תשובה אינם סגורים לעולם ''וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ'' (שמות י א)

 

ויש לשאול: שמהלשון: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'' משמע שזה טעם של ''בֹּא אֶל פַּרְעֹה''. והלא זה טעם הפוך? ובכלל למה דוקא כאן מקדים הפסוק: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי''? והרשב''ם פירש: כיון שמקודם אמר פרעה: ''ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים'' (שמות ט כז), הוצרך להקדים: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי..''.
ובהסבר דברי הרשב''ם: אפשר לומר: שבמכות הקודמות היה פרעה כופר בעיקר, שאמר: ''מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ'' (שמות ה ב) ויש מקום ללכת אליו ולהסבירו, עד שיבין ויאמין. אבל כאן, שכבר הבין, שהרי אמר: ''ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים'' ובכל זאת הכביד לבו, אם כן, הוא בבחינת יודע את רבונו ומכוון למרוד בו. ויש לחשוב כי אין כבר מקום לדבר אתו. ולפיכך הוצרך להקדים: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'', בגדר עונש, על שסרב עד עכשיו.
וכן אמרו חז''ל במד''ר: 'א''ר יוחנן: ''מכאן פתחון פה למינין, לומר, לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'''' א''ל ר''ש בן לקיש: ''יסתם פיהם של מינים, אלא: ''אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ'' (משלי ג לד). שהקב''ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך, פרעה הרשע כיון ששיגר הקב''ה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב''ה: 'אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך' הוי: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ''. מהו ''הִכְבַּדְתִּי''? שעשה הקב''ה את לבו ככבד הזה, שהיא מתבשלת שניה וארטסיס נכנס בתוכה. כך נעשה לבו של פרעה, ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב''ה, הוי: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'''' ' (מ''ר שמות יג ג).
ואם כן: שוב יש מקום ללכת אליו ולהוסיף לו מכות עד שיכנע, כי לא נמנעה ממנו דרך תשובה, רק ''הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'' 'ככבד הזה' שמתבשל בשניה והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא עד הנה, אבל לא נמנע ממנו לגמרי דרכי התשובה. זו תשובה על מה שהתחיל ר´ יוחנן לומר! 'מכאן פתחון פה למינין, לומר, לא היתה ממנו, שיעשה תשובה'.
הננו לומדים מזה: כי אין להתיאש אפילו כשמרגישים פעם, מצב קשה בהשתלמות (להגיע לשלמות) ומגיעים עד מצב שמתבישים לפתוח ספר מוסר ללמוד, מחמת שרואים שלא מקבלים השפעה ולא משתלמים ואז נופלים ביאוש, אבל זה לא נכון. האמת היא, שאדם שמכביד את לבו פעם ברצון, על ידי זה מקבל עונש של הכבדת הלב, לאנסו נגד רצונו, אבל זה רק נסיון בשבילו, לעמוד בזה ולהתגבר וסוף סוף יקבל סייעתא דשמיא וישתלם. ואין מקום ליאוש.
ואם כי הרמב''ם בהלכות תשובה פרק ו בהלכה ג כותב אחרת וז''ל: 'ואפשר שיחטא אדם חטא גדול, או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא, על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב''ה אמר על ידי ישעיהו: ''הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה..'' (ישעיה ו י) וכן הוא אומר: ''וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹקִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא'' (דברי הימים ב לו טז). כלומר: חטאו ברצונם והרבו לפשוע, עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה, שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה: ''וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה'' (שמות ז ג). לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר: ''הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ'' (שמות א י), נתן הדין למנוע התשובה ממנו, עד שנפרע ממנו. לפיכך חיזק הקב''ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר: שלח ועשה תשובה!? וכבר אמר לו הקב''ה, אין אתה משלח! שנאמר: ''וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹקִים'' (שמות ט ל). ''וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ'' כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב''ה התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. וכן סיחון, לפי עונות שהיו לו, נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר: ''כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ'' (דברים ב ל). וכן הכנענים לפי תועבותיהן, מנע מהן התשובה, עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר: ''כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם'' (יהושע יא כ). וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע, מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה, שנאמר: ''וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית'' (מלכים א יח לז). כלומר: מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר: שלא גזר הא-ל על פרעה להרע לישראל. ולא על סיחון לחטוא בארצו. ולא על הכנענים להתעיב. ולא על ישראל לעבוד עכו''ם. אלא, כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה' (רמב''ם הלכות תשובה ו ג). הרי הרמב''ם, אומר בפירוש שהקב''ה מנע מפרעה דרכי תשובה!.
אבל יעוין בספר 'יד הקטנה' בהלכות תשובה שאומר: על ספק זה - אם הקב''ה מנע דרכי התשובה לחוטאים גדולים, או רק מכביד את לבם - על הספק הגדול הזה, התעוררו גדולי החכמים הקדמונים עכ''ל.

ואחרי שמקשה כמה קושיות חזקות על הרמב''ם הוא אומר וז''ל: ''לכן אני בעניי, נטיתי כאן מזה הדרך ואומר: אשר אם האדם בבחירתו רוצה לשוב, ודאי שחלילה לא-ל אך טוב ומלא חסד, לקחת את לבבו זאת מאתו, למנעו ממנו''.
וזאת שאמרו במחטיא את הרבים: ש'אין מספיקין בידו לעשות תשובה', הלא רבינו, מביא זה בתחילת הפרק הרביעי והוא בעצמו מסביר שם בסוף הפרק וז''ל: 'כל אלו הדברים אע''פ שמעכבים את התשובה אין מונעים אותה, אלא ודאי שכונת דבריהם, אשר בכל החוטאים, כאשר הם שמים על לבם ומקבלים לשוב, אזי הקב''ה עוזר להם, כמו שנאמר: 'הבא ליטהר מסייעין אותו', אבל באלו, הרי הוא יתברך אינו עוזר' עכ''ל.
מבואר שרק ''הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'' – 'ככבד' וזה עונשו: שצריך יותר לבשל. נעול במנעול וצריך לשבור המנעול, אמנם לא קל, אבל אפשרי'.

וכן משמע מלשון חובת הלבבות שער התשובה פ''י וז''ל: 'אין התשובה נמנעת, אלא, מצד מצפונו ותרמית לבו, אבל אם הוא רוצה להתקרב אל האלקים לא יסגר בעדו שער התשובה ומורה אותו הדרך הטובה בחסדו ובטובתו, כמ''ש: ''טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ'' (תהילים כה) עכ''ל.

וכן משמע מלשון רבנו יונה ז''ל (בשערי תשובה א) וז''ל: 'ואם הרבו לפשוע ולמרוד ''וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ'' (ישעיה כד טז) לא סגר בעדם דלתי תשובה' עכ''ל. (דרכי מוסר).

כחה של תפילה לדורות

''וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם'' (שמות י יט).
'וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו: מעת עתרת משה רבינו ועד עכשיו, אין ארבה מפסיד בכל מצרים. ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל'. עכ''ל הרמב''ן ז''ל (רמב''ן שמות י יד).
מבהיל למתבונן מה גדול ועצום כחה של תפילה שפועלת לדורי דורות, כי הרי תפילת משה רבינו ע''ה שיסיר ה´ את הארבה ממצרים היתה רק לשעה, אבל מכיון שכבר התפלל והשתפכות לבו היתה נלהבת התפשטה ורישומה נשאר לדורי דורות.

ועוד ברבינו יונה ז''ל: ''הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה' (יבמות נד). כלומר: שיחשוב בלבו, כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי עוה''ז וכל הנאת הגוף, כענין שאמרו הקדמונים; כשתרצה לכוון, 'פשוט גופך מעל נשמתך'. ולאחר שיגיע לזה המחשבה, יחשוב כאילו עומד בבית המקדש שהוא למטה, מפני שעי''ז תהיה תפלתו רצויה יותר לפני המקום' עכ''ל.
התפילה היא עבודת הלב! וכל עבודה צריכה התלמדות וחנוך, רכוז ההרגשות והרחקת ההרהורים המחשיכים את הדעת הטהורה. וכתב הגר''א ז''ל: שעיקר התפילה לשבור גאותו ולשוב אל ה´, התפלה צריכה מידי פעם להוציא את האדם מן החילוניות המתדבקת בו כשהוא נפנה לעסקיו החומריים וזוהי משימתה העיקרית להחזיק את האדם בדרגתו השמימית אחרי נפלו אל הארציות.
'א''ר יצחק: הכל בזכות השתחויה! ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום, אלא בזכות השתחויה, שנאמר: ''וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'' (בראשית כב). ישראל לא נגאלו, אלא בזכות השתחויה, שנאמר: ''וַיַּאֲמֵן הָעָם.. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ'' (שמות ד לא). התורה לא נתנה, אלא בזכות השתחויה, שנאמר: ''וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק'' (שמות כד א). חנה לא נפקדה, אלא בזכות השתחויה, שנאמר: ''וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה' '' (שמואל א א כח). הגליות אינן מתכנסות, אלא בזכות השתחויה, שנאמר: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל... וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַם'' (ישעיה כז יג). בהמ''ק לא נבנה, אלא בזכות השתחויה, שנאמר: ''רוֹמְמוּ ה' אֱלֹקֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ'' (תהילים צט ט). המתים אינן חיין, אלא בזכות השתחויה, שנאמר: ''בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ''' (תהילים צה ו) (מדרש רבה נו ב).
הלא נבין מה טיבה של השתחויה שבגללה זוכים לזכויות רמות ונשגבות, האם הורדת הראש מקנה לו להאדם הישגים נפלאים כנ''ל? ברור הדבר שאין המדובר כאן על השתחויה בתור פעולה לכשעצמה, אלא בתור תוצאה מכמה השגות עמוקות שמתרחשות בלב עד הגיעו לידי השתחויה זו.
ההשתחויה היא תוצאה של כמה וכמה הכנות והרגשות נכונות קודמות, הגורם להשתחויה היא מעלת הענוה וההכנעה, בטול העצמיות והשתחררות מכל אנוכיות, הבהרת המחשבה והרגשת הלב, שלשלת ארוכה של כמה וכמה עבודות של היטהרות והתקדשות מובילות את האדם לידי השתחויה, פעולה זו אינה אלא בטוי לגדולות ונצורות שהתרחשו בלב המשתחוה קודם פעולה זו והיא תמצית התפלה.
ואמרו חז''ל: 'עד כמה תפלה גדולה יותר ממעשים טובים, שהרי אין לך יותר גדול במעשים טובים ממשה רבינו ע''ה, אעפי''כ לא נענה אלא ע''י תפלה' (ב''ר כד). אכן, שיכול האדם להגיע לידי מעלת מעשים טובים שהוא הולך ומבצע מידי יום ביומו, ברם, לידי הבנה והכרת ערך עומק התפלה טרם הגיע. הפירוש של ערך התפלה, היא הרגשת אפסותו וקלישותו של ילוד אשה, ביחס לעצמת האלוקות המקיפה את כללות העולמים האין סופיים.
מובנה של התפלה, היא התבטלות החלטית מכל הבלי הגשמיות שהאדם שקוע בהם, השתכחות גמורה מכל הסובב אותו, אף מן הקרובים לו ואפילו בני משפחתו. וכמש''כ הרמב''ם ז''ל: 'וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה! וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר: ''אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם'' (דברים כ ג) ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו'. עכ''ל (רמב''ם מלכים ז טו).
כדוגמת מלחמת מצוה, של עם ישראל, ביחס לשונאיו הגשמיים, כן היא מתכונתה של תפילת היחיד, או הצבור, ביחסו לשונאו בנפש הוא היצה''ר. כשהאדם מתגייס למלחמת היצר ומעמיד עצמו במערכת התפלה, מחובתו להגיע לידי התפשטות והתבטלות גמורה, הכנעה והשתחויה גמורה בכדי להפיל את השונא ולהגיע בדביקות ובשלימות לפלטינו של המלך מזוכך ומחדש מכל תפלה ותפלה. וכשזוכה האדם והוא מגיע אחרי מערכת הצירופים למעלת ההשתחויה, אזי יש בכח תפלתו לקבוע ברכות והשפעות לדורי דורות.
התפלה עושה הכל, שמטהרת את הלב ומכניעה את הנפש ומביאה את האדם לידי הכרת אפסותו וקלישותו, משתחוה ומתפשט מכל הגשמיות ומכשיר את הווייתו לקבלת אצילות אור הנצח. וההשתחויה הזאת מרוממתו עד גבהי שמי שמים. ומה מאד אסירי תודה צריכים אנו להיות לראשוננו, שתיקנו לנו את שלשת התפלות, בכדי לאפשר לנו במדת יכולתנו האנושית, להמשיך עלינו מקדושת השוכן במרומים ע''י השתחויות גופינו ונפשינו אליו בכל עת מצוא. (אור הנפש).


הוספת תגובה


לקישורים נוספים...