איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

פרשת יתרו

ראשי >פרשת השבוע>פרשת יתרו
bgy
''עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹקִים עִמָּך''

פרשת יתרו יתרו יעץ למשה לשים שרי אלפים ושרי מאות כדי שהמתדיינים לא יהיו בנוכחותו ואז ד' יוכל להיות עמו!

 
 


''אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּה'' (שמות יח ו)

אומר רש''י: ''אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ'' - 'אם אין אתה יוצא בגיני, צא בגין אשתך. ואם אין אתה יוצא בגין אשתך, צא בגין שני בניה'.

שואל המהר''ל מפראג ב'גור אריה': הלא יתרו לא היה אדם המוני, אלא אדם גדול שבא להתגייר, היחיד ששמע ובא. ומדבריו נראה שהוא מחפש כבוד, שאומר למשה: 'אם אין אתה יוצא בגיני, צא בגין אשתך'?!

עונה המהר''ל: יתרו כמובן שלא חפש כבוד. אך אם משה לא היה יוצא לקראתו, זה היה נחשב לבזיון.
התבטא פעם ראש ישיבה: ''כשאני נכנס והתלמידים קמים - זה לא מדבר אלי, אך אם לא יקומו''…

שאל האדמ''ור מגור בעל ה'אמרי אמת': ''אם כך, מדוע אסור לרדוף אחר הכבוד? אני אמנם לא רודף כי אני רוצה כבוד, אלא כדי למנוע בזיון''!
ופוסק השלחן ערוך: 'אדם רשע, בניו לא חיבים לכבד אותו, אך אסור לגרום לו בזיון'.
ונשאר בקושיא וצ''ע.


''וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלקִים'' (שמות יח יב).

אומר רש''י: ''וַיָּבֹא אַהֲרֹן'' - 'ומשה היכן הלך? והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא, שהיה עומד ומשמש לפניהם'.

ומדוע רש''י מפרט שמשה הוא שגרם לו את כל הכבוד?!

אומר ה'קהלת משה' בשם רבי שמשון אוסטרופולער: יש הלכה שאסור לכבד תלמיד בפני הרב, אלא אם כן, כיבד אותו הרב לפני כולם.
מדוע שואל רש''י: 'ומשה להיכן הלך'? הלא זה פשוט, שהלך משה כדי שיוכלו אחרים לכבד את יתרו!
אלא אומר רש''י: 'ומשה להיכן הלך'? ואם תאמר שהלך כדי שיוכלו אחרים לכבד את יתרו, דע לך, שאין פני הדברים כך, שהרי משה כיבד את יתרו לפני כולם והוא שגרם לו את כל הכבוד ואין כל מניעה שיוכלו לכבד את יתרו אפילו בפני משה ולכן נשאלת השאלה לאן הלך? אלא התשובה: שלא הלך! 'אלא, שהיה עומד ומשמש לפניהם'.

''עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹקִים עִמָּך'' (שמות יח יט).

לאחר העצות שנותן יתרו למשה, כיצד לנהל את עניני העם, הוא אומר לו: ''וִיהִי אֱלֹקִים עִמָּךְ''.
וקשה: האם ללא העצה של יתרו, לא יהיה עמו האלקים?!
מובא ב'קהלת משה' בשם רבי שמשון אוסטרופולער: כשאברהם נתן למלאכים לאכול, כתוב ש''הוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ'' (בראשית יח). אמר ד' לאברהם: בזכות שעמדת עליהם, גם אני אבוא אל צאצאיך ואעמוד עליהם, שנאמר (תהילים פב א): ''אֶלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת קֵל'' שהדיינים יושבים וד' עומד כביכול.

איך יתכן שד' יבוא אל הדיינים, הלא אחד אומר זכאי והשני אומר חייב ועל כרחך שאחד מהם אינו דובר אמת! ואיך ד' יכול להיות במקום שיש שקר, הלא ד' 'אמת וחותמו אמת'?
אומר רבי שמשון: לאחר שהדיינים שמעו את הטענות של בעלי הדין הם מוציאים את המתדיינים ועורכים ביניהם דיון סגור ואז ''אֶלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת קֵל''. אך הואיל ומשה רבנו יושב לבד ואינו צריך לדון עם אחרים, יכולים המתדיינים להשאר עמו. ואם כן, איך יתכן שד' יהיה עמו?
לכן, יעץ לו לשים שרי אלפים ושרי מאות ואף כדי להתיעץ, כדי שהמתדיינים לא יהיו בנוכחותו ואז ד' יוכל להיות עמו!


''וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ'' (שמות יח כ).

אומרת הגמרא: ''יֵלְכוּ בָהּ'' - 'זה בקור חולים' (בבא מציעא ל:).

מובא בספר 'שמוש חכמים': מעשה שהיה בבריסק: ביהודי שהיה מהדר במצות בקור חולים והרבה לבקרם, אך היה מאריך בבקור החולים והיה לטורח.
נקרא היהודי אל הרב מבריסק שאמר לו: הגמרא אומרת: ש'כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו' (נדרים לט:). נמצא שכדי שיקום החולה מחוליו יש לאפשר לאנשים רבים לבקר אותו ואם כן על כל מבקר לדעת שעליו להגביל את זמן הבקור.

והאדמ''ור מקוצק היה אומר: לכן חז''ל דורשים: ''יֵלְכוּ בָהּ'' - זה 'בקור חולים'. ללמדנו שגם ה'יֵלְכוּ' הוא חלק ממצות בקור חולים! כשם שמצוה לבקר את החולה, כך מצוה ללכת ממנו, בהגיע העת.

אומרת הגמרא (נדרים פא.): אומר הנביא: ''עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ''? ''עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי''! (ירמיה ט יא יב). ואומרת הגמרא: 'דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב''ה בעצמו'.

ותמוה: הלא הם עברו על שלש עבירות חמורות. ואיך לא ידעו ''עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ''?

מובא בספר 'אבותינו ספרו לנו': היה פעם מלך ולו בת יחידה וגדולי המלוכה אמרו לו שצריך לשדכה לבן המלך הראוי לה.
סרב המלך ואמר שאינו מחפש יחוס, אלא אדם עם מעלות. ראה באחד מעבדיו שיש בו מעלות ושיחררו ואחר כך שלחו ללמוד גינוני מלכות ואז נערכה החתונה. לימים התברר שאותו עבד לא נוהג כראוי והמלך כעס ורצה להרגו, אך בתו מיהרה להגן עליו. יום אחד באה הבת למלך כשהיא בוכה. התברר שבעלה, העבד לשעבר, הכה אותה.
עתה כבר לא היה מי שיגן עליו והמלך בחמתו ציוה להרגו.
אמרו חז''ל (שבת פח:): כשד' רצה לתת את התורה לבני אדם, בקשו המלאכים למנוע זאת ואמרו: ''תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם'' (תהילים ח ב). דהיינו: תן את התורה למלאכים ולא לאנשים.
אלא שד' לא חפש יחוס ונתן את התורה לעם ישראל.
כשעם ישראל נוהג לעתים שלא כראוי, עדין באה התורה לפני ד' ומגינה עליו. זכות התורה עומדת לו. אך אם גם את התורה עוזבים, מי ילמד זכות?!
ולכן לא ידוע מה קרה עתה שד' העניש את עם ישראל כך. הלא גם בעבר העם נהג שלא כראוי ולא קרה דבר ולמה עתה נענש? התשובה היא: ''עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי''! דהיינו: כשעזבו את התורה, מליץ היושר הכי גדול עזב.
לכן אמרו חז''ל (אבות ו ב): 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'. כי אם את בת המלך לא מכבדים, אזי המצב לא טוב.


''כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'' (שמות יט ג).

אומר רש''י: ''לְבֵית יַעֲקֹב'' - 'אלו הנשים. תאמר להן בלשון רכה'.
חז''ל אומרים: 'מנוח עם הארץ היה, שהלך אחר אשתו' (ברכות סא.).
ומדוע אפוא הקדים הכתוב את הנשים לגברים?
אומר ספר 'החיים': כל הבית בנוי על האשה ''חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ'' (משלי יד א). כשהאשה טובה, היא המדרבנת את בעלה ללכת ללמוד וללכת לתפילה בזמן. היא השומרת על הבית.
מדוע אדם הראשון חטא כבר במצוה הראשונה שנתן לו ד'? כי עוד לא היתה לו אשה שתשמור עליו. היא לא היתה בציווי, לכן נגרם הכשלון.
לכן כשבא ד' לתת את התורה, אמר קודם לדבר עם הנשים, כדי שידעו מה יש בה ורק לאחר מכן יש לפנות אל האנשים.
הסבר נוסף: מה הדין אם מישהו רוצה לקנות שדה השייכת לאשה נשואה, שהשדה נחשבת לנכסי מלוג. האם הוא יכול לקנות את השדה מבעלה?
התשובה: כן, אך בתנאי שהאשה נותנת את הסכמתה לכך.
אך אם האשה תסכים לאחר שבעלה נתן את הסכמתו, היא יכולה לבטל את המכר. וטעם יש לדבר: האשה יכולה לטעון כי באמת לא התכונה למכור וכל הסכמתה היתה משום ש'נחת רוח עשיתי לבעלי'.
אך אם הקונה דיבר קודם עם האשה והיא הסכימה, רק שאמרה לו שהיא נשואה ועל כן עליו לדבר גם עם בעלה משום שהשדה היא נכסי מלוג, במקרה כזה המכר תקף.
אמר ד': אם נדבר קודם עם הגברים ולאחר מכן עם הנשים והן יסכימו, תהיה להן טענה שנחת רוח עשו לבעליהן, אך למעשה הן לא מסכימות.
לכן דבר ד' קודם עם הנשים ורק לאחר מכן עם הגברים.

''וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'' (שמות יט ו).

בזמן שרבי ישראל סלנטר היה מופיע לפני הצבור והיה מוכרח להתגלות לצורך השפעתו. החזיק בידו קו משקולת. ראשית היה סוקר את הקהל ובעינו החדה היה מכוון את המידה, כמה עליו להתגלות לצורך השפעתו המוסרית על הצבור וכמה להשאר נסתר.
באחת הפעמים התגלתה גאונותו המדהימה לעין כל. הוא היה נוהג לפני דרשתו לכתוב מודעה, בה פירט את הנושא ומראי המקומות בש''ס ומפרשים שעליהם יבנה את חדושיו, כדי שהקהל יוכל לעיין בהם ולהתכונן. פעם אחת תלה כדרכו על דלת בית הכנסת מודעה שבה פירט כמאה מראי מקומות. כשבא לשאת את שעורו בקש מהשמש להביא לו את המודעה, כדי שתהיה לפני עיניו בעת מרוצת דרשתו ויהיה מרוכז באותם נושאים בלבד.
והנה מה נשתומם לראות, כי קלי דעת החליפו את המודעה ושינו את מראי המקומות. הוא החויר כסיד ונשאר קפוא על מקומו כשהוא נבוך ונדהם. כעשר דקות עמד והרהר ואח''כ החל לדרוש פלפול עמוק לפי המקומות החדשים הרשומים במודעה המוחלפת. כולם השתוממו לגאוניותו המופלאה.
למחרת באו שני צעירים והודו שידם היתה במעל הזה ובקשו סליחתו. הם גילו שרצו לנסותו ובדו מלבם מראי מקומות שונים ללא כל קשר ורשמו אותם.
כשסיפר תלמידו המובהק רבי נפתלי אמסטרדם את העובדה הזאת, הוא הוסיף: אל תחשבו כי הרבי היה צריך לשהות עשר דקות כדי ליצור פלפול חדש, כשרונותיו היו למעלה מהשגותינו ובמהירות הבזק היה מחדש מערכות נפלאות. אלא שבאותם רגעים היתה לרבי ישראל מלחמה קשה עם עצמו. הוא חשב תחילה להודיע לקהל כי שכח את פלפולו ולרדת מהבמה ככלי מלא בושה, כדי לא להיראות לבעל יכולת גאונית כזו. אולם באותו זמן התרוצצה מחשבה שניה בלבו, אולי ע''י שיבזה את עצמו, תאבד השפעתו וכל עמלו להפיץ מוסר יהיה לשוא. מלחמה זו התחוללה בנפשו באותן עשר דקות עד שלבסוף הכיר בודאות במעמקי נפשו, שנקי הוא מכוונה של כבוד עצמי. אז התיר לעצמו להפתיע את השומעים במערכה חדשה שיצר זה עתה.


''וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם'' (שמות יט ט).

אומר הרד''ק: 'ברית כרותה לזרע אברהם יצחק ויעקב, שלא ישבותו מהיות גוי לפני ד' יתעלה. ואשר יצאו מכלל אמונתנו, לא היו מזרעם באמת, אלא מן אספסוף ומן הגרים שנתגיירו' (יחזקאל יח ו).

כתב הרמב''ם באגרת תימן: 'והודיענו, שכל מי שעמד על הר סיני הם מאמינים בנבואת משה רבנו וכל מה שבא על ידו הם ובניהם ובני בניהם עד עולם, שכן אמר ד' יתברך: ''הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן... וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם''… ולפיכך יש לדעת שכל מי שנוטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא, שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו חז''ל על כל המסתפק בנבואה, לא עמדו אבותיו על הר סיני'

נשאלת השאלה: ומה עם קרח? הלא הוא אינו מהגרים שנתגיירו, שהרי היה דור רביעי ליעקב ולא האמין לדברי משה שד' בחר באהרן. והלא ד' הבטיח למשה (שמות יט ט): ''וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם''?!
כך שאל החתן של האדמ''ור מגור בעל ה'אמרי אמת' את חותנו במכתב ששלח לו. וענה לו ה'אמרי אמת' (מובא בספר מכתבי תורה): קרח האמין, הוא היה יודע את בוראו והתכון למרוד בו, מפני שרצה כבוד, היה מוכן גם לסתור את עצמו.

''זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'' (שמות כ ח).

באחד מלילות השבת, אשתו של הגאון רבי חיים זוננפלד זצ''ל נתקפה בבחילות ובהקאות והיה הכרח להבהיל רופא.
באותו זמן שימש הרופא הוינאי ד''ר שוורץ כרופא כללי לאנשי ירושלים וביחוד היה מקובל על יוצאי אוסטריה-הונגריה.
קם רבי חיים זוננפלד זצ''ל ומיהר לביתו של הד''ר. לקול נקישותיו נפתחה הדלת ובשער הופיעה דמותו של הרופא כשעששית דולקת בידו. היטב חרה לו לרבי יוסף חיים על קלות דעתו של הרופא שקבלו תוך כדי חלול שבת נורא, אלא באותה שעה הבליג על צערו כי היה בכך פקוח נפש.
קם ד''ר שורץ והלך לביתו של רבי חיים זוננפלד, נתן לחולה תרופות ארגעה והמצב השתפר.
לאחר שסיים הרופא את הבקור ליווה אותו הרב אל ביתו ובצעדם בנחת בסמטאותיה של העיר העתיקה, פנה רבי יוסף חיים ושאל את הרופא: ''מהו הגודל היחסי של הראש, לעומת כל הגוף''?
ענה הרופא: ''הראש, תופס את החלק השביעי מהגוף''.
''רק החלק השביעי''? חזר רבי יוסף חיים על דברי הרופא והמשיך לפתח את המשך דבריו בצורה אליגורית.
הנה נתאספו ובאו שאר אברי האדם בטרוניא נגד הראש. ''כל העבודות הקשות אנו עושים. הידים עובדות, הרגלים צועדות וכל הגוף נושא בעול כל עבודה קשה ומיגעת. והנה כשמגיעה שעת האוכל, הרי הראש פותח את פיו, הוא הנהנה ראשונה מכל מאכל אשר יאכל. כשצריכים להגיד משהו, הרי שוב הראש פותח את פיו ונוטל לעצמו את רשות הדבור''.
נענה הראש ואמר: ''אמת נכון הדבר שאני נוטל בכל דבר חלק בראש, אבל זה בזכות ולא בחסד. כי מי הוא זה המכוון את כל פעולות הגוף ונותן את ההוראות הנכונות לכל האברים שיעשו את פעולתם בזמן הנכון ובאופן הנכון? הראש! ואלמלא אני, כולכם מוטלים ככלי אין חפץ בו. ולכן מגיע לי החלק הנכבד של הנאות האדם''.
הסכים הרופא ואמר: ש''אכן לראש, יש ראש''.
כשראה הרב שהצליח לעורר ענין אצל הרופא המשיך בדבריו: ''באופן מקביל ולפי אותו יחס חילק הקב''ה את ימיו של האדם. לקח את החלק השביעי של ימי האדם וקבעו ליום שבתון ומנוחה, שאז האדם משוחרר מעבודה פיסית וחומרית וכל כולו מוקדש להתרעננות רוחנית. ומיום מנוחה זה שואב האדם את השראתו וברכתו לשאר ששת ימי המעשה, כמו שאמר הפייטן: 'כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה. מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה' כשם שהראש נוסך את השפעתו ומכוון את דרכי האדם ומעלליו, כן השבת היא המדריכה ומסדירה את חייו היומיומיים של האדם בצורה נורמלית, שקטה ויעילה. ואלמלא השבת שנותנת לאדם את ההזדמנות להחזיר לעצמו את שווי משקלו הרוחני שהפסיד במשך ששת ימי ההשתקעות בחומרנות, הרי היה האדם נהפך לעבד נרצע ולכלי שרת בידי מאוויו החומריים וברבות הימים היתה דמותו הרוחנית מטשטשת לחלוטין. אבל מכיון שנתן הקב''ה לאדם את המתנה הגדולה הזאת – השבת, השומרת על איזונו הרוחני של האדם ומשפיעה את ברכתה על כל ששת ימי המעשה, הרי משום כך עלינו לשמור בקפדנות על השבת, כשם שהיא שומרת עלינו''.

דבריו השקטים של הרב שנאמרו ברוך, בהגיון ובשפה עשירה, חדרו עמוק לנפשו של הרופא והוא הפטיר בענוה ובהתנצלות: ''צדקת, רבנו! מכאן להבא תאיר השבת את דרכי''.


מעשה נורא

''לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ד' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא ''

מעשה שאירע במלכות בבל, שיהודיה לא נזהרו בשבועת שוא

סיפר הגאון רבי יוסף משאש זצ''ל מטלמסאן: שלפני שנים רבות ראה בספר, מעשה שאירע במלכות בבל שהתגוררו בה כעשרת אלפי יהודים ומתי מספר גוים. ומנהג מגונה היה מצוי בין היהודים: שבועת שוא היתה רגילה על לשונם. אנשים נשים וטף היו ממהרים להשבע על דבר של מה בכך.
פעם התארח אצלם חכם אחד ושמו רבי בנימין. כשראה את מנהגם הרע הוכיחם והרבה להטיף להם מוסר, אך הם לא שעו אליו.
אמר להם: ''כי 'בעון שבועת שוא נגעים באים'. לעגו לו ואמרו: ''מימי אבותינו שגורה שבועת שוא על לשוננו ולא ראינו נגעים''!
אמר להם: ''כי ד' מאריך אף, אך לבסוף גובה את חובו. ודעו כי כתוב במסכת אבות: 'חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא' (ה ט). ובני אדם מתמעטים והדרכים משתוממים''. צחקו ואמרו: ''וכי מאין תבוא חיה רעה, הלא אין יערות סמוכים לעיר ומעולם לא ראינו כאן חיה רעה''!
כמה ימים לאחר מכן עברה בסמוך לאותה עיר שיירה של סוחרים פרסיים, שפניהם להודו למכור את סחורותיהם ועמם שבעה אריות ושני נמרים שהיו כלואים בכלובי ברזל וכבולים בשרשראות. הסוחרים לא האכילו את החיות עד שמחמת הרעב הממושך וטורח הדרך התעלפו. סברו הסוחרים שהחיות מתו.
בקשו הסוחרים לפשוט את העור מעליהם. פתחו את בריחי הכלובים והתירו את שרשראות הברזל. אז התנערו החיות האימתניות וזנקו על שוביהם וטרפום. לאחר מכן המשיכו לעיר ודרסו וטרפו ועשו בה שמות ותהי מהומה גדולה בעיר שבעה ימים ושבעה לילות. מרוב טרף ושבעה נתייגעו החיות. כמה יהודים שמו נפשם בכפם ובעזרת חרבות ורומחים הרגום. מנו את הנטרפים והדרוסים ומצאום ביותר מאלפים נפש. ספדו ובכו כי אמת דבר רבי בנימין ודבר אחד מדברי רבותינו לא ישוב ריקם.

הוספת תגובה


לקישורים נוספים...