איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

''וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'' (שמות כז כ).

ראשי >פרשת השבוע>''וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'' (שמות כז כ).
bgy
''וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'' (שמות כז כ).

להעריך את הנשמה ואת מתנת החיים 'אמר הקב''ה לאדם: ''נרי בידך ונרך בידי'', נרי בידך: ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר'' (משלי ו). נרך בידי: ''נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם'' ' (משלי כ). (ילקוט תהלים יז).

 
 

'מהו ''וְתוֹרָה אוֹר''? אלא, הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה ויצר הרע שבתוכו אומר: ''מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך''. ויצר טוב אומר לו: ''תן למצוה, ראה מה כתיב: ''כִּי נֵר מִצְוָה'' מה הנר הזה, כשהוא דולק, אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (נרות שעוה ונרות חלב) מדליקין הימנו אור במקומו, כך, כל מי שיתן למצוה, אינו מחסר את נכסיו''. לכך נאמר: ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר'' ' (שמו''ר לו).


הנה נאמרו כאן כמה ענינים:

ענין ראשון, קיומם של שני נרות:
נר של הקב''ה - ונר של אדם.
נרו של הקב''ה הוא: ''מִצְוָה וְתוֹרָה''.
נרו של האדם הוא: ''נִשְׁמַת אָדָם''.
על ידי שמירת נרו של הקב''ה, שומר הקב''ה את נר האדם. מעשה המצוה הוא: ''נֵר'', כאשר באים להגביר את יצר הטוב על יצר הרע, זקוקים לאור התורה. עלינו לרומם את האדם ולהעמידו כפי שהוא נראה כביכול בעיני הקב''ה. שהרי אחת החולשות הגדולות ביותר אצלנו, היא העדר הידיעה על גדלות כחות האדם. אם אדם היה יודע את כח מעשיו, אם היה יודע מה שפועל בשבעים ושמונים שנות חייו, אם היה יודע פשר תואר אדם שעליו וערך עשיית מעשי המצוות בהיותו נושא תואר אדם, כי אז היה מתרומם עד למעלה.
החסרון שבעטיו אנו מתרשלים בדקדוק המצוות ונופלים מהמדרגה שהיינו ראויים לעמוד בה, כי אין אנו מכירים בערך מעשינו! אנו רואים את עצמנו רק כחפצא של גשמיות הזקוק לעבודה של אכילה ושתיה. ואפילו כשלומדים ועושים מעשים טובים, אין זה בהכרה, שיש בזה אור. אין מבינים שהחיים, הם הקשר שבין הקב''ה אל האדם. הקב''ה אומר לו: יש בך נר המאיר, היא נשמתך!.
ואם הינך חש בחושך ורוב הזמן הוא צער ועגמת נפש, זה בא, מפני שרוב זמנך הינך טרף למידותיך: 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד הַמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם' (אבות ד). ומשום כך הינך שרוי תדיר בלא שמחה.
וגם כאשר מקבל לפעמים קורת רוח חצונית, אין זה, אלא לרגע, כי מיד הוא עובר, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, כאותו שכור, העליז בשעת שכרותו, ולאחר שפג יינו צועק: מה עשיתי? מילא את רצונו באיזה תאוה, או כבוד, חוזר ומתבונן ומוצא את עצמו בתוך תמונה של חרבן.
אלה הם שרשי חולשותינו הן בבין אדם למקום והן בבין אדם לחבירו.
השמחה היא בהנאה גשמית שבאכילה וכדומה... טפשות היא אשר אדם בר דעת יהא מרוצה מאיזה התגשמות, שאפילו החכמה בפני עצמה שוללת זאת, שהרי על פי שכל, עליו לשאוף לנצל כל עשרים וארבע שעותיו לתורה ומצוות. וכל צרכי הגוף כאכילה שתיה ושינה, אינם אלא מפני שאנו מורכבים מגוף שזקוק להם, כרכב שזקוק לדלק בלבד. וכי יצויר שאדם הולך למלא דלק כדי ליהנות מעצם המילוי? ובפרט לגודל ההוצאה?.
זה שלהוט אחר תאות האכילה, אם היה מתבונן פעם, אחרי מה הוא רץ, בושה וכלימה תאחזנו, שהוא שקוע ברדיפה אחרי דבר, שלאחר כמה שעות אין לך דבר מאוס מזה, את חרפתו לא יוכל לישא, כאשר יזכור כמה נתפס לתאות האכילה, שהיה מוכן להקריב לזה את כחו ואת כספו כדי לרצות אותו כח תאוה של רגע, או זה, אשר משקיע את כל ראשו כיצד להתעשר?! ומה יעשה בכסף כשיהיה בידו? בית יותר נאה ומכונית יותר נאה! ומה יתנו לו אלה? מעט כבוד והרבה עין הרע, שבפניו יכבדוהו ומאחוריו ילעגו לו ויקנאו בו, כמה טפשית היא מחשבה זו!

אמנם כיצד יורד אדם לשפל כזה? והרי הוא בר דעת וכל שאר צרכיו הוא מכלכל על פי שכל, אין זה אלא מפני שלא השכיל לקלוט אשר הנשמה שבו, היא נר המאיר! מי קשור עמו ומי בנוי יחד עם גופו? בצרוף מה נבלל ונילוש? הלא היא: ''נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם'', האור של הקב''ה שרוי באדם.
כדי לעורר ולשמור אותו נר, כדי שילך האדם לאורו של הנר, קיימת דרך אחת, אותה מגלה לנו המדרש בשמו של הקב''ה: 'אמר הקב''ה לאדם: ''נרי בידך ונרך בידי'' ' אם שמרת שלי אשמור שלך! התורה והמצוות הם המעוררים את האור של חלק הנשמה, אם אינך חפץ להיות שרוי בחושך עולם הזה, להיות כגוף מגושם ובהמי המחשיך את חייך, האר את עצמך בנשמתך, רצונך שנשמתך תזריח עליך את אורה, הבא לה תורה ומצוות ואז תאיר עליך לראות את עצמך, לפי ערכך.
כל עוד שאין הנשמה מפיצה עליך את אורה אין אתה יודע מי אתה!
דומה הדבר: למי שנכנס לחדרו החשוך ומצא אדם מיסב על מטתו, עמד וגער בו בקולי קולות עד שהקיצו. ולא נחה דעתו עד שפגע בו והכה אותו, לפתע הועלה אור בחדר והנה גאון הדור לפניו אשר בא לבקרו והיסב עצמו אל המטה, היוכל לסלוח לעצמו?! הימצא ''קבר'' להטמין בו את עצמו?! כאשר אורה של הנשמה יחל לזרוח בתקפו, אז תתחיל לראות את ערכך.
מי שזכה לזריחת אורה של הנשמה, רואה את ערכו של כל בעל נשמה, גם בחבירו, הוא רואה את הנשמה הקדושה שבו ואת צלם האלקים שעליו, כמה אימה וחרדה תפול עליו לכשיווכח במי פגע, פגע באדם שיש בו נשמה קדושה. העדר זריחת האור משיאו לראות עצמו מגושם, וממילא גם את הזולת כן, על ידי תורה ומצוות מקבל האדם כבוד לנשמתו, ממילא גם לנשמתו של הזולת.


מעשי המצוות הם מאירים את הגוף באור הרוחני שבו!

כגון: ההלכה באו''ח סי´ ג´ סעיף י´: 'לא יקנח ביד ימין' ובמ''ב שם: (יז) 'ביד ימין - מפני שקושר בה תפילין על זרוע השמאלי. ועוד טעמים אחרים עיין בגמרא. וטוב ליזהר מלקנח באצבע האמצעי שכורך עליו הרצועה..' זהו הכבוד שצריך לנהוג באצבע שכורכין עליה את רצועת התפילין, והלא אין האצבע מקום התפילין עצמן, אלא הרצועות. וגם מקום הנחת הרצועות שם אינן מעיקר הדין, אלא ענינים שמקורם ע''פ קבלה, אף על פי כן, כיון שסוף סוף היה מונח על אצבע זו, רצועה של תפילין עליך לנהוג בה כבוד!
עד כמה המצוה מאירה את היד שמניחים עליה תפילין, במדה המחייבת נהיגת כבוד ביד.

אלא שבתוך המשל של נר, לנמשל של מצוה, אנו למדים דבר נוסף: הנר הוא הכלי שבו מונח האור, שהוא המשל של תורה. מעשי המצוות הם המכשירים את גוף האדם. מי שאין בידו מצוות חסר לו הגוף, שאור התורה יוכל לזרוח בו! ללא מעשי המצוות, אין מקום לקבלת אור התורה. אדם השומר פיו ולשונו מלשון הרע ומדברים בטלים ומדבר דבורים של תורה ומצוות, הרי הוא מאיר את פיו. כמובא בגמרא שאמרו על ר´ יוחנן: 'גַּלְיֵיהּ לְדַרְעֵיהּ וְנָפַל נְהוֹרָא' (גילה זרועו ונהיה אור) (ברכות ה:). כיון שזרועו של ר´ יוחנן היתה כולה תורה ומצוות, הרי אור התורה מזריח בגוף הזרוע.
מהו ''וְתוֹרָה אוֹר''? 'אלא, הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה ויצר הרע שבתוכו אומר: ''מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך''?! ' אם כי, שהמדרש מזכיר משל של עשיית מצוה המחסרת ממון, ודאי שכל המצוות בכלל. כאשר אדם מחבב את חבירו ורוצה להנותו בכבוד, היצר אומר לו: ''מה לך מחסר את כבודך''? כאשר בא למסור מזמנו לזולת ולהפסיד ממנוחתו, אז אומר לו יצרו: ''מה לך מחסר את כוחותיך''? ועל כולם 'יצר טוב אומר לו: ''תן''! '.
מהי התשובה על כל אלה? ממצוות אין מפסידים!

הביאו לי אחד שקבל על עצמו דעת תורה ומתחרט על זה! קשה אמנם העמידה בנסיון, אבל מי אמר שזה קל? אדרבה הקשיים הם המגדלים את האדם.
וכמ''ש במדרש: 'מה הזית הזה, עד שהוא באילנו מגרגרין (מלקטין) אותו ואח''כ מורידין אותו מן הזית ונחבט ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואח''כ טוחנין אותן ואח''כ מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואח''כ נותנין את שומנן. כך ישראל, באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין ואח''כ עושין תשובה והקב''ה עונה להם' (שמו''ר לו).
ולא רק שאין מפסידין ממצוה אלא אדרבה; 'מה הנר הזה כשהוא דולק, אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (נרות שעוה ונרות חלב) מדליקין הימנו, האור במקומו! כך, כל מי שיתן למצוה, אינו מחסר את נכסיו' על ידי ''נֵר מִצְוָה'' הוא מוסיף גם לאחרים.
אלה שעשו תורתם עיקר, ראו כמה אורה מפיצים הם בעולם.
כשכלל ישראל הלכו למדבר, בארץ לא זרועה, כלום הפסידו מזה? אדרבה שם אכלו את המן ומאומה לא חסר להם ומשם באו אל ארץ זבת חלב ודבש.
ואם היינו תמיד שומרים תורה ומצוות, לא היינו יוצאים מארץ ישראל לעולם.
כיצד יזכה האדם לחיות את חייו לפי חשבון זה? מה הדרך שחשבון זה יעמוד תמיד לנגד עיניו גם בעת נסיון? לזה זקוקים ל''תוֹרָה אוֹר'' כח ההצלה של מצוה.
מבואר בגמרא: 'מִצְוָה, בְּעִידְנָא דְּעָסִיק בָּהּ מַגְּנָא וּמַצְּלָא, בְּעִידְנָא דְּלָא עָסִיק בָּהּ אֲגוּנֵי מַגְּנָא, אֲצוּלִי לָא מַצְּלָא' (סוטה כא.). רק על ידי התורה ש'בֵּין בְּעִידְנָא דְּעָסִיק בָּהּ, בֵּין בְּעִידְנָא דְּלָא עָסִיק בָּהּ מַגְנָא וּמַצְלָא' ואז חוזר היצר הטוב ומחשב חשבונות של מצוה 'מה הנר הזה, כשהוא דולק, אפילו אלף אלפים..'.
חיים אנו בעולם מגושם חיים מגושמים! הרמב''ם וכל הראשונים כבר כתבו זאת בזמניהם. ומה היו אומרים על זמנינו?!
שעלינו לשמור עצמנו ע''י למוד התורה, לשמור על השאיפה שתהיה נקיה מכל סיגים וככל שנרבה להתיגע בתורה כך נזכה להארה גדולה יותר. ואז המבט על דברים גשמיים יראנו שהינם כענינים של בדיעבד.
וכמ''ש חז''ל: ''גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד'' (משלי יא). 'זה הלל הזקן. שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: ''ר' להיכן אתה הולך''? אמר להם: ''לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא'' אמרו לו: ''כל יום אית לך אכסניא'' אמר להם: ''והדין נפשא עלובתה לאו אכסניא היא בגו גופא? יומא דין היא הכא, למחר לית היא הכא'' ' (ויקרא רבה לד).

הוספת תגובה


לקישורים נוספים...