איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

פרשת תצוה-שבת זכור

ראשי >פרשת השבוע>פרשת תצוה-שבת זכור
bgy
 
שבת אחים גם יחד
     
אחד הפסוקים שמקובל לזמרו בכל תפוצות ישראל הוא הפסוק: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהלים קלג). אמנם לפי דרשת חז"ל פסוק זה מדבר במשה ואהרן כפי שיתבאר להלן. אולם הרד"ק מפרש פשוטו של מקרא ואומר: "על ישראל נאמר, שהיו כולם אחים". יש כאן, איפוא, ביטוי לאופן שבו צריכים להיות יחסי כל איש ישראל לחברו – "שהיו כולם כאחים". ממשה ואהרן שהוזכרו במדרש על פסוק זה נוכל ללמוד כיצד עלינו לחוש איש כלפי רעהו.
 
בתחילת הפרשה נאמר: "ואתה תצווה על בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך" וכו'. הקשו המפרשים מדוע נצטוו בני ישראל להביא אל משה את השמן, בשעה שאהרן הוא שהיה זקוק לשמן לעבודת בית המקדש? כדי ליישב שאלה זו, מביא הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בספרו "שיחות מוסר" את דברי המדרש על הפסוק הנ"ל ועל המשכו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש, יורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מידותיו". מדוע נאמר כאן פעמיים "זקן"? אומר המדרש: לפי שהיה על זקן אהרן כאילו היה על זקנו של משה, וזה שאמר הכתוב: "שבת אחים גם יחד".
 
כלומר הקשר והאחדות ששררו בין משה ואהרן היו כה גדולים, עד שמשה חש כאילו שמן המשחה שמשח בו את אהרן אחיו על ראשו, ומשם היה יורד על זקנו, היה יורד על זקן עצמו. ממש "כאיש אחד בלב אחד". כשנוסיף להתבונן נבין מה גדולה היתה האחווה שביניהם. הרי היה בהחלט מקום, שמשה יקנא באהרן שנמשח לכהונה. והנה לא זו בלבד שלא קינא, אלא הרגיש שמחה ושביעות רצון כאילו הוא עצמו נמשח לכהונה.
 
כשם שמשה היה שותף מלא לשמחתו של אהרן, כך גם מצאנו השתתפות נעלה של אהרן בשמחת משה. משה התעכב שבעה ימים ולא רצה ללכת למצרים כדי לגאול את ישראל, מפני כבודו של אהרן. כך פירשו חז"ל את דברי משה "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד), דהיינו ביד מי שהנך רגיל לשלוח, והוא אהרן. כי לא רצה משה לדחוק את רגלי אהרן ולהיכנס בתחומו. אמר לו הקב"ה: "וראה ושמח בליבו", כלומר: אף על פי שהוא היה רגיל להשלח עד כה, העיד עליו הקב"ה שליבו היה מלא בשמחה. ואמרו חז"ל: "ושמח בליבו" – בליבו יותר מאשר בפיו. משמעות הדבר: ששמחתו גאתה עד שלא יכל להביעה בפה.
 
שמחת ליבו של אהרון, זיכתה אותו בשכר גדול וחשוב, כמבואר בהמשך דברי המדרש: אמר ר' שמעון בר יוחאי: הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים, שנאמר: "ונתת אל חשן המשפט את האורים והתומים והיו על לב אהרן". לב רחב כזה, המכיל בקרבו מידה עילאית של השתתפות בשמחת הזולת, הוא המקום המתאים לתת עליו את האורים והתומים. כי לב זה מסוגל לחוש את רחשי ליבו של כל אחד מישראל, ואת לב כולם יחד. וכדי שתתקבל התשובה הנכונה על ידי אורים ותומים, דרוש לב שירגיש את תחושות השואל את ושאלתו.
 
לפי זה יש לבאר מדוע נאמר "ויקחו אליך", אל משה ולא אל אהרן, כי בזה יש ביטוי לאחדות שהיתה בין משה לאהרן. שמן המיועד לאהרן אפשר להביא אל משה, כי משיחת אהרן נחשבה בעיני משה כמשיחת עצמו, ושני האחים כאחד נחשבו.
 
האחדות וההשתתפות שאנו מוצאים אצל משה ואהרן, יכולה להתבטא בדרכים שונות. מצד אחד ראינו כאן השתתפות הדדית בשמחת הזולת, עם זאת ישנו גם עניין של נושא בעול עם חברו בעת צרה ומכאוב. גם נשיאה בעול ראינו אצל משה: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם" (שמות ב). ובמדרש, הובא ברש"י: "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם". ביתר פירוט אנו מוצאים (בילקוט שמעוני): "נתן כתיפו תחת משאו של כל אחד ואחד, ואמר מי יתן מותי תחתיכם". השתתפות בצער עד נכונות למסירות נפש! לא רק את עיניו – את מבטו נתן, אלא גם את ליבו – להיות מיצר עליהם.
 
במידה זו של השתתפות בצער ונשיאה בעול, נתחייב כל אחד מישראל. הגמרא אומרת: "בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, אלא יצער אדם עם הציבור. שכן מצאנו שמשה רבנו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר: "וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו, וישב עליה". וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לשבת עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויים בצער אף אני אהיה עמם בצער (תענית יא.).
 
אם כן, מבינים אנו שנשיאה בעול הינה אחד הביטוים הנעלים של "שבת אחים גם יחד", השתתפות כנה ואמיתית בצער הזולת, הינה מידה מיוחדת במינה.
 
מבואר עוד שהנשיאה בעול מצד עצמה, מסייעת למצטער, גם ללא הגשת עזרה מעשית. עצם העובדה שאדם משתתף בצערו של חבירו, מביאה הקלה בצער. ואכן ידוע על גדולי ישראל שהיו משתתפים בצער הציבור, והיו מצטערים כאילו היה זה צערם הפרטי. הגה"צ רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל אמר: "מי שלא ראה את עבודתו והשתתפותו הנפשית לטובת יהודי העיר בריסק, אחרי השריפה הגדולה בשנת התרנ"ה, לא ראה רחמים מימיו. רבי חיים לא נח ולא שקט יומם ולילה, כשהוא משקיע כל כוחותיו בשיקום משפחות ה"נשרפים". כל אותם הימים שלאחר השריפה, לא היה רבי חיים ישן בביתו, אלא הולך למסדרון של בית הכנסת, וישן שם על הרצפה. כל הפצרותיהם של בני ביתו שינוח בביתו ועל מיטתו, לא הועילו. איני יכול – היה משיב להם – לשכב על המיטה בשעה שכל כך הרבה יהודים אין להם גג לראשם.
 
עלינו להשתדל ללמוד להשתתף בכנות ברגשות הזולת, בין בצער ובין בשמחה. במידה מסויימת, קשה יותר ההשתתפות בשמחה. לפי שכאשר אדם שרוי בשמחה, מתעוררת מידת הקנאה, ובמעמקי הלב מקננת שאלה סמויה - מדוע יש לאדם זה או אחר שמחה ולי לא? או מדוע חברי מקבל כל כך הרבה מתנות בשעה שאני לא קבלתי? לפעמים מגיעים לשמחה הנערכת ברוב עם ובאולם רחב ידים, וכל זה מעורר נימים דקים של קנאה המקשים על השתתפות אמיתית בשמחה.
 
יש להתחזק מאוד ולהאמין בלב שלם שכל אחד מקבל את המגיע לו. יום אחד זוכה אדם בשמחה ובאושר, וביום אחר אקבל אני את המגיע לי. חז"ל אומרים: "אין אדם נוגע במוכן לחברו, אפילו כמלוא נימא" (ימוא לח:). אף אחד אינו מתעשר על חשבון  מה שמגיע לחברו, וגם לא יקופח בשמחה המגיעה לו. אם כן, אפשר לשמוח בלב שלם בשמחתם של אחרים. דבר זה יגדיל את השמחה אצל בעלי השמחה. וכאשר נזכה אנו לשמחות, נראה מה טוב ומה נעים לראות שהכל שמחים בשמחתנו.
 
לעיתים מזדמן לראות בעלי עין טוב ומידות טובות באים לשמחה, כאשר פניהם קורנות מאושר כאילו היתה זו שמחתם האישית. מה נאה מידה זו, וכמה קירוב לבבות היא מביאה ועל זה נאמר: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".
    
 
  
 
פרשת זכור
 
פרשת זכור נאמרת שבת שלפני פורים ונקראת "שבת זכור". בשבת זו עוסקים בקריאת הפרשה העוסקת בעמלק, מכיון שהמן הרשע היה מצאצאיו של אגג, מלך עמלק – "המן בן המדתא האגגי".
 
"זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כה, יז).
 
לפני למעלה משלושת אלפים שנה הוכרזה מלחמת עולם: "מלחמה לה' בעמלק מדור לדור". עמלק הוא נושא דגל הכפירה בעולם, והמערכה שניהלו מרדכי ואסתר נגד המן, היא חלק בלתי נפרד מן המלחמה העולמית הזו. לכן, אין להתפלא שמפלת המן ניתנה לנו מתוך התגלות מיוחדת של פלאי ההשגחה. יש כאן נצחון כפול – מחיית זרע עמלק ועקירת השקפתו הקלוקלת. בתוך חשכת גלות בבל הופיע נוגה אדיר המבהיק עד עצם היום הזה, וכולו אומר: "אין עוד מלבדו!".
 
עמלק – סמל הכפירה
 
נאמר במדרש: "לדעת מה זה ועל מה זה" – אמרה לו (להתך) לך אמור לו: מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת. שמא כפרו ישראל ב"זה אלי ואנווהו"? ושמא כפרו בלוחות, כפי שכתוב בהן: "מזה ומזה הם כתובים"? "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" – אמר להתך: לך אמור לה: בן בנו של 'קרהו' בא עליכם, על כן נכתב: "אשר קרך בדרך" (אסתר רבה ח).
 
במדרש זה מלמדים אותנו חז"ל על תוכן עשיר המסתתר מאחורי המילים הקצרות של מרדכי ואסתר. וביאר "בית הלוי":
 
"קרהו" – אינו סתם כינוי לעמלק, יש כאן ביטוי לעצם מהותו והשקפתו. רש"י מפרש על הפסוק: "אשר קרך בדרך", המובא במדרש כמקור לכינוי 'קרהו' - שלושה פירושים למלה 'קרך' – לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה. דבר אחר: לשון קור וחום – ציננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. דבר זה ניתן להמשיל בדרך הבאה: משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה להיכנס בתוכה. עד שבא אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה אותה בפני אחרים.
 
יותר מכל מבטא הפירוש השלישי, את מהותו של עמלק אשר בא כדי להלחם באמונה ובהשגחת הבורא. הוא מקרר את אותה אמבטיה בכך שהוא מראה לכולם כאילו שאין ממי לפחד, שהכל מקרה ואין השגחה. בדרך רמז אפשר לומר שגם שאר הפירושים רומזים לכך. כי על ידי הכחשת ההשגחה הוא "מטמא" את ישראל ב'תלכו עמי קרי' – לאמור הכל מקרה. בכך הוא הופך להיות האוייב הגדול של "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו" –האומה אשר כל תפארתה על האמונה בבורא יתברך ובהשגחתו, אומה שהשתיתה את אורחות חייה על דברי הרמב"ן: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שידע ויאמין שכל דברינו ומקרינו נסים, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם". ובראש י"ג העיקרים של בני אומה זו: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים".
 
לאור זה מובנים היטב דברי חז"ל על סמיכות הפרשיות של "על נסותם את ה'" ושל "ויבוא עמלק". רש"י מביא בעניין זה את דברי מדרש תנחומא: "סמך פרשה זו למקרא זה" לומר: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים "היש ה' בקרבנו אם אין?" – חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים לי, ותדעו היכן אני. משל לאדם שהרכיב את בנו על כתפיו, ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי. והוא נותן לו. וכן שניה וכן שלישית. פגשו באדם אחר, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו.
 
העונש של "ויבא עמלק", דהיינו בבחינת מידה כנגד מידה על החטא שחטאו. בין סגולותיה של מידה זו, היא היכולת ללמוד מן העונש על מהות החטא. על כן מהווה העונש של "ויבא עמלק" שהוא סמל הכפירה, גילוי על החטא שהיה בפגם באמונה. ממילא גם ידעו החוטאים במה עליהם לשוב בתשובה. ובאמת, תכלית זו הושגה מיד. כאשר הרים משה את ידיו במלחמה עם עמלק, היו ישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים ומיד היו מנצחים.
 
נשוב לדברי מרדכי ואסתר: כאשר ראתה אסתר שבאה על ישראל צרה שלא נודעה כמותה בעולם, שאלה: "שמא כפרו ב"זה אלי ואנווהו?" הרי קריעת ים סוף היתה המופת הגדול אשר בעקבותיו נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ובעת קריעת ים סוף ראתה שיפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי ואמרה: "זה אלי". אסתר חשדה שמא נפגמה אמונתם של ישראל, ולפיכך באה עליהם צרה כה גדולה. והוסיפה ושאלה שמא כפרו גם בלוחות, כלומר בתורה, כי אחרת אין להבין על מה באה הצרה.
 
על כך השיב לה מרדכי שאכן הצרה שבאה עלינו מאשרת את שני החששות, כי ראינו לעיל שהעונש מלמד על החטא. כשם שברפידים בא עמלק על שאמרו: "היש ה' בקרבנו אם אין", ועל שרפו ידיהם מן התורה – אף כאן, כיון שבן בנו של קרהו בא, משמע שהיה בהם פגם באמונה ורפיון ידיים מן התורה.
     
 
 
 
"שבעת ימים תמלא ידם" (ליקו"מ ח"א, כב)
 
צריך כל אדם לראות כיצד למלאות את ידיו, שהן בחינת אמונה, על ידי הארה משבעת הרועים שהם כלליות של כל מנהיגי הדור, כמו שכתוב (שמות כט): "שבעת ימים תמלא ידם"  - כי הם רועים את האמונה לתקנה ולהשלימה ולכן נקראים רועים, על שם (תהלים לז): "ורעה אמונה",והם אלה הממשיכים את כל עיקר האמונה לישראל, בחינת (דברים לג): "כל קדושיו בידיך" – שהם בחינת כלליות של כל מנהיגי הדור. משה רבנו ע"ה הוא אחד משבעת הרועים, על כן נקרא רעיא מהימנא.
 
ולאלו הרועים שהם כלליות הקדושה אי אפשר להגיע אלא על ידי עזות, כמאמר רבותינו (פרקי אבות ה): "הוי עז כנמר" – כלומר שעל ידי עזות נכנסים לקדושה, כי יש רועים המשתייכים לסיטרא-אחרא (טומאה) והם גם כן מפורסמים ומושכים אליהם אנשים, והם מצליחים רק בגלל העזות שאינה בקדושה שיש בהנהגתם להיות רועים. כמו שנאמר (סנהדרין קה.): והם כלבים בעזותם, כי הכלבים עזי נפש הם רועים, ופני הדור כפני כלב.
 
על כן, כדי להינצל מהם ומממשלתם צריך עזות של קדושה, לעמוד נגד עזותם ואז לזכות ולהגיע לבחינת: "נהלת בעוזך אל נווה קודשך" – שבדרך זו נכנס האדם אל הקדושה, וכל הקולות שמשמיע: צעקה, אנחה, קול שופר וקול זימרה – הם כולם קולות עזות של קדושה שעוזרים לאדם להכנס לקדושה, כמו שנאמר (תהלים סח): "הן יתן בקולו קול עוז".
 
"ועשית ציץ נזר טהור" (ליקו"מ ח"א, צד)
 
כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל, ונאמר (ישעיה מג): "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – בריאה, יצירה ועשייה נבראו לכבוד הקב"ה, וכבוד הקב"ה הוא ישראל, כמו שנאמר (שמות כה): "ושכנתי בתוכם" – דרשו רבותינו: בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם. הדבר מלמד שהקב"ה משרה שכינתו בכל אחד ואחד מישראל, ועל ידי זה נמצא שכל אחד מישראל נקרא לבוש, ולבוש זה הוא כבוד. על כן כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל כדי להשפיע להם את כל הטוב.
 
אולם כשאין ישראל יכולים לקבל את כל הטוב הזה (מחמת העוונות) יש לקב"ה צער מזה, שנאמר (ישעיה סג): "בכל צרתם לו צר", אך כשרוצים בכל זאת לקבל את הטוב, אף על פי שלא יכולים, צריך לדבר, כמו שכתוב (תהלים לג): "בדבר ה' שמים נעשו", אך מאחר שגם הדיבור נמצא בגלות, חייב כל אדם לומר: בשבילי נברא העולם וחייב אני לתקנו (חז"ל סנהדרין לז).
 
ומהו התיקון?
 
צריך האדם להעלות את הניצוצות שיש שבכל דבר ודבר, והניצוצות הם אותיות – נמצא איפוא, שמעלים את האותיות שעל ידן נעשים דיבורים, ועל ידי דיבורים אלו מצליחים להשפיע את רב-הטוב והשפע.
 
ואיך אפשר להעלות ניצוצות לקב"ה?
 
כשיסתכל האדם בדבר מה, ותיכף יאמין באמונה שלמה, שיש בדבר זה אותיות וניצוצות, ועל ידי אמונה זו יוכל לעשות בחינת האות ז' – שהיא העשייה בששת ימי המעשה והאמונה שהיא יום השביעי – סה"כ ז'. אל אמונה זו יצרף את החוכמה בחינת: "דע את ה' אלוקיך" – המילים: ה' אלוקיך – הם אמונה, והמילה: דע – היא החוכמה והשכל, והחוכמה היא בחינת האות י'.
ובגימטריא: ז' פעמים האות י' = ע', ועין היא החוכמה, כי חכמי העדה נקראים: עיני העדה. כשיש לאדם עין כזו שבעזרתה הוא מסתכל בדבר מה מהעולם ומצליח להעלות את הניצוצת שהם האותיות, הוא מגיע לבחינת (שמות כח): "ועשית ציץ זהב טהור" – ציץ – משמעו: הסתכלות בצורה טהורה בעזרת האמונה והחוכמה, ואז האדם יצליח לקיים את המשך הפסוק: "ופיתחת עליו פיתוחי חותם" – בעזרת עין זו יהיה אפשר לפתוח את הניצוצות החתומים בכל דבר ודבר ולהעלות אותם קודש לה' – ואלו הן האותיות שמהן נעשים הדיבורים המשפיעים שפע לעם ישראל.
 
"ונקדשת בכבודי" (ליקו"מ ח"א, קלא)
 
צריך האדם להתיירא ולפחד מן הכבוד, כי הכבוד הוא סכנה גדולה עד כדי סכנת נפשות. והכבוד הוא זה שדן את כל הדינים, כמו שכתוב (תהלים כד): "מלך הכבוד" – כי הכבוד הוא בחינת מלכות הדנה את הכל, ואז כולם חוקרים ושואלים מי הוא זה מלך הכבוד? האם הוא ראוי לזה? ועל כן נאמר (שמות כט): "ונקדש בכבודי" – אל תאמר בכבודי אלא במכובדי, כי על ידי הכבוד יוכל האדם לגרום לעצמו מיתה חס ושלום, כי אז מדקדקים עליו בעניין זה לראות האם יפגום בכבוד אפילו כחוט השערה, כלומר שלא יקבלוֹ כמו שצריך ואז תכריע כף החובה. דבר זה נקרא (ויקרא יט): "מאזני צדק" – כי הצדק הוא של מלכות הקודש, שזה בחינת כבוד שהוא מלך הכבוד.
 
"ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו" (ליקו"מ ח"ב, ה)
 
תקיעת השופר – תקיעה, תרועה שברים – הם בחינת תיקון המשפט, כמו שכתוב (תהלים נא): "לב נשבר", כלומר כשמשקים את הלב כדי לכבות את חימומו שהוא כמו נוּר דלוּק, אז: "ישברו פראים צמאם" (תהלים קד). כי על ידי קילקול המשפט (הנגרם על ידי עיוות הדין שמביא ליפול לאהבות נפולות הגורמות לחימום וטומאה, וזה קורה כאשר מתערבבים בתוך מוחו של האדם דברי פסולת – שהם טיפות עשו וישמעאל המערבבים ומסבבים את המוח, ולכן נתקלקל ומתעוות המשפט, כי כשנפגם המוח באה טומאת עמלק), ועל ידי קילקול זה נופלים לאהבות נפולות המחממות ומטמאות את הלב, כי הלב הוא מקום המשפט, כמו שכתוב (שמות כח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו" – ועל ידי שמשקים את הלב נעשה הדבר לבחינת אותן תקיעות שופר: תקיעה, תרועה ושברים – שהן לב נשבר, ועל ידי זה זוכה לתקן את המשפט.
 
הוספת תגובה


לקישורים נוספים...