איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

פרשת כי תשא

ראשי >פרשת השבוע>פרשת כי תשא
bgy
פרשת כי תשא
 
חובת הציות
 
שבת "פרה" שבה קוראים את פרשת פרה אדומה, חלה לעיתים בשבת שבה קוראים את פרשת 'כי תשא'. מאמר חז"ל: "משל לבן שפחה שטינף את הארמון, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח צואת בנה. כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל". מאמר זה יוצר קשר נאה בין שתי פרשיות אלו. אולם עצם דברי חז"ל אלה  צריכים ביאור כיצד נתנו טעם למצוות פרה, והרי היא חוקה ואין בה טעם?
 
יש להבין מדברי המדרש בפרשה זו: "נאה היה לאבותינו לומר 'נעשה ונשמע', שמא נאה היה להם לומר 'אלה אלהיך ישראל' (שמות רבה מא). לשון של זה נאה יותר מזה, מקובל לומר כאשר מדובר בשני דברים הדומים זה לזה ולאחד ישנה עדיפות על חברו. אבל כיצד אפשר לנקוט לשון זו, כשמדברים על שני דברים מנוגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה?
 
מחבר הספר "בית הלוי" מקדים לתירוצו את השאלה הידועה: כיצד נכשלו בני דור דעה בחטא גדול כחטא העגל? הרי ארבים יום קודם לכן ראו גילוי שכינה הגדול ביותר מימות עולם, והנה עתה כאשר משה רבנו אינו מגיע בשעה היעודה, הם עובדים עבודה זרה?
 
ומתרץ: שבאמת לא היתה כאן כלל עבודה זרה, אלא כוונתם היתה לשם שמים. ידוע שלכל מצווה יש טעמים וכוונות עמוקים הרומזים לסודות נסתרים. על ידי קיום המצווה, נעשים תיקונים וסדרים בכל העולמות העליונים. גם מצוות מלאכת המשכן שהיתה בו השארת השכינה וגילוי כבודו של הבורא יתברך, נושאת עמה טעמים נעלמים בכל פרטיה. רק כאשר הושלמו הפרטים, נהיה המשכן ראוי להשראת השכינה. לפי זה היה מקום לחשוב שאם ימצא אדם היודע סודות סדרי בראשית ומעשי מרכבה, הוא יוכל להבין מעצמו כיצד לבנות משכן כבוד לקב"ה.
 
כך גם עלה בדעת בני ישראל. אחרי שראו שמשה העומד בינם לבין הקב"ה אינו שב, רצו לעשות מקום מיוחד שיהיה מסוגל שתשרה בו השכינה. ומכיון שלא רצו לסמוך על חוכמת עצמם, הלכו אל אהרן הכהן שהיה גדול מהם וידע את עומק הדברים בסודותיהם יותר מכולם, ובקשו ממנו "קום עשה לנו אלהים". כוונתם היתה כאמור, לייחד מקום להשראת השכינה. נמצא איפוא, שכוונתם היתה בזה לטובה.
 
אולם טעות אחת היתה להם בזה. אמנם נכון הוא שמעשה האדם בעולם התחתון, גורם תיקונים וסדרים טובים בכל העולמות. אך כל זה רק אם התורה ציוותה לעשות אותו מעשה. כך גם במעשה המשכן, רק אחרי שציוום הקב"ה לעשותו בכל פרטיו וקיימו את הציווי, רק אז נעשו התיקונים למעלה. בזכות הציות לציוויו של מקום, זכו שיהיה המשכן מוכן וראוי להשרות בו שכינה.
 
הכלל הוא שעיקר התיקונים בכל המעשים הוא, קיום רצון הקב"ה. בלי זה אין אלו אלא תחבולות אנוש, וכל התחכמות לא תועיל מאומה. אדרבה, יוזמה עצמית ללא ציווי, לחטא גדול תיחשב, וזהו בעצם חטא העגל. בזה מבואר מה שאמר משה רבנו בתפילתו כשביקש רחמים עליהם: "וראה כי עמך הגוי הזה", כלומר, גם חטאם לא נבע מרצון לסור מעבודתך, חלילה, אלא להיפך, עיקר הדבר היה בגלל תשוקתם להיות קרובים אליך.
 
עיקר חטא העגל היה במה שהלכו אחרי ההגיון, במקום ללכת אחרי דעת התורה. גם כשיש כוונות טובות ורצון לעשות דברים טובים, על האדם לבטל דעתו בפני דעת תורה. יש לקבל הנחיה והדרכה מעשית כיצד לנהוג, מספרי הפוסקים או מגדולי תורה, ולא ללכת לפי ההבנה האישית גרידא.
 
מחבר ספר "החינוך" (מצוה תצו) כותב: "שאילו היה כל איש פועל על פי שיכלו הוא, היו לנו אלף תורות. לכן נצטווינו לשמוע בקול החכמים ואפילו כאשר יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. כדאי להקב"ה שינהגו בטעות, ובלבד שיהיו הכל מסורים תחת דעת החכמים. אילו היה כל אחד עושה לפי דעתו. היה בזה "חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד לאומה לגמרי".
 
לאור עיניין זה מובן מדוע כפרת חטא העגל, היא על ידי פרה אדומה. נכון הדבר שמצוות פרה אדומה היא חוק ללא טעם, ודווקא משום כך יש בכוחה לכפר על מעשה העגל. מכיון שחטאם בעגל היה במה שנתנו מקום לשכל ולהיגיון, באה המצווה המשוללת היגיון לחלוטין ומכפרת ומתקנת. כי מי שמקיים מצוות פרה, מבטא בכך באופן הברור ביותר את התבטלותו המוחלטת לדעת התורה. הוא אינו מבין מה שעושה, ואפילו יש לו גם קושיות כיצד הפרה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, ובכל זאת הוא עושה את ציווי הקב"ה - זוהי התבטלות.
 
זהו גם ההסבר למאמר חז"ל: "נאה היה לאבותינו לומר נעשה ונשמע, שמא נאה היה להם לומר 'אלה אלהיך ישראל'." – ישנו קשר רעיוני בין 'נעשה ונשמע' לבין עשיית העגל. שכן משמעות 'נשמע' היא שמיעת הלב כדוגמת 'שמע ישראל', שפירושו הבנת הדברים בעומקם.
 
נמצא שבהקדמת 'נעשה' ל'נשמע' ישנה התחייבות לעשות ולקיים את המצוות כמי שאין לו שום הבנה בדברים, ואינו מקיים בזה אלא את מצוות בוראו. לכן אומר המדרש שבאומרם 'נעשה ונשמע' הבינו שיש לעשות הציווי מצד עצמו גם בלי הבנה, וזה היה נאה להם. אבל עשיית העגל מעידה עליהם שסטו מדרך נאה זו, והלכו אחרי שיכלם וחידשו עיניין ומעשה אשר לא ניצטוו עליו כלל. (עד כאן דברי "בית הלוי").
 
לאור דברי "בית הלוי" אפשר לדייק בדברי הפסוק בפרשת 'כי תשא'. אחרי מעשה העגל אמר משה לבני ישראל: "ועתה הורד עדיך מעליך" (שמות לג). בגמרא (שבת פח.) מבואר, שהעדי הזה הוא הכתר שניתן בראש כל אחד מישראל אחרי שהקדימו נעשה לנשמע, כמבואר: "דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר: 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב'."
 
אם כן יש להבין: הרי 'נעשה ונשמע' הוא ביטוי של עבדות. מדוע איפוא זכו על אמירה זו של 'נעשה ונשמע' בכתרים שהם סמל למלכות? מבואר בכמה מקומות שהמלכות האמיתית היא שליטה על הרצונות. מי ששולט על רצונותיו ומוכן להשתעבד ולומר שיעשה כל מה שיצווהו בלי חשבונות ואף בלי להבין, הוא מלך אמיתי. ולכן זכו ישראל לכתרים כאשר אמרו 'נעשה ונשמע' - כי כתר הוא סמל למלכות.
 
אבל אחרי שחטאו בעגל והלכו אחרי שיכלם, שוב אינם ראויים לכתרים. הכתר לא יכול עוד לסמל אצלם מלכות, וממילא הוא הופך להיות תכשיט בעלמא. ולכן נקטה כאן התורה לשון "עדיך", לומר להם: כאשר הכתר אינו אלא בבחינת תכשיט, אין לכם זכות להתעטר בו. ולכן ניצטוו: "הורד עדיך מעליך".
 
יסוד ההתבטלות
 
יסוד זה של התבטלות לדעת התורה, מחייב אותנו על כל צעד ושעל בחיינו. במגילת אסתר ניתן היה לראות, איזה אסון המיטו על עם ישראל אותם שלא צייתו לדעת תורה והלכו לפי שיכלם. רק כאשר חזרו בתשובה, והתנהגו לפי מה שציוו עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה, באה הישועה. בכל הדורות היו גדולי התורה עמוד האש ההולך לפני המחנה, ועל פי מוצא פיהם הונהג העם כולו.
 
כאשר רופא ממוחה בודק אדם וקובע שהוא חולה במחלה מסויימת ונותן לו הוראות כיצד יוכל להירפא, לא יעלה על דעתו של החולה שלא למד רפואה לחלוק עליו. אפילו אם החולה קרא מעט בספרים על אודות המחלה או שמע אי-אילו הרצאות בנושא, הוא מבין שידיעותיו של הרופא רבות לאין ערוך מידיעותיו. לכן גם אם אינו מבין כיצד קבע הרופא והחליט מאיזו מחלה הוא סובל וגם אם אין דרכי הטיפול נראים לו, הוא יקבל את ההנחיות וינהג לפיהן. כמו כן לא אדם על דעתו לחשוב שהבנתו בתורה, נכונה יותר מהבנת גדולי תורה שעמלו ועסקו בה שנים רבות. אין זו אלא עצת היצר, ועלינו להסתגל יותר ויותר לקבל את דעת רבותינו ומורינו ללא הרהור וללא ערעור. נשנן לעצמנו חובה עצומה זו של ציות לדברי חכמים, ולאורם ניסע ונלך.
 
 
 
 
"אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא" (ליקו"מ ח"א, ד)
 
תלמיד חכם, הוא בחינת משה רבנו, מפני ששם ומחשיב עצמו כשיריים, כמו שכתוב (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאד". ועל ידי זה נקרא איש חכם, כמו שכתוב (איוב כח): "והחוכמה מאין תמצא" – כי לתלמיד חכם, בחינת משה רבנו, יש כוח לכפר על העוונות, כמו שנאמר: 'איש חכם יכפרנה'. ובשביל זה כשהתפלל משה רבנו על חטא העגל ואמר (שמות לב): "אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא" – כי זה מן הנמנע שלא תבוא לאדם גדלות וגאווה, כששומע שמספרים שיבחו, קל וחומר כשמלך גדול משבח ומפאר אותו.
 
אולם לדבר זה צריך לבטל את כל הרגשותיו וחומריותיו ובדרך זו יוכל לזכות לענווה, כמו משה רבנו, שראה שכתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה" – וישראל קוראים בכל יום בתורה על שבחו של משה רבנו, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היתה לו שום התפארות וגאווה מזה. ועל ידי ענווה זו היה בידו הכח לכפר על עוון העגל כי "איש חכם יכפרנה".
 
וזה שטען משה רבנו: "ואם אין" – כלומר אם לא תישא חטאתם, בזה אתה מראה שאין בי כל כך ענווה שאוכל לכפר להם על עוון העגל, על כן מבקש: "מחני נא" – כדי שאל אכשל בעוון של גאווה וגדלות, כי מי יוכל לעמוד בזה, שישמעו סיפור שיבחו ולא יתגאה, אם לא ענו גדול, ואם אני ענו – צריך לך שתישא חטאתם.
 
"ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים" (ליקו"מ ח"א, ח)
 
אדם הדבוק בצדיקים מקבל רוח חיים שעיקרה הוא בתורה, ורוח זו היא שלמות החיסרון. הצדיק ממשיך ומשלים את הרוח-חיים שהיא החיסרון שבאדם, כל אחד כפי בחינתו, ועל כן נאמר (משלי טז): "ואיש חכם יכפרנה". והחיסרון נובע מחמת העוונות, כמו שאמרו חז"ל (שבת נה.): "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עוון".
 
הצדיק האמיתי יש ביכולתו להשלים את החיסרון שבאדם, את הרוח-חיים, ועל ידי כך מתכפר עוונו. וכל זה יכול הצדיק לעשות מכיון שהקב"ה, עקב רחמנותו, צימצם עצמו וחנן את הצדיקים שהם יקבלו רוח-חיים מהתורה וימשיכו אותה אל העם ובזה יתכפר עוונם.
 
וזה בחינת שלש-עשרה מידות כפי שמובא בשמות (לד): "ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים" וכו'.
 
ארך אפיים – הוא בחינת הרוח, שמאריך רוחו על החיסרון. והצדיק האמיתי שהוא הרב שבקדושה, והוא בחינת "ורב חסד ואמת" – שמקבל את הרוח-חיים מהתורה שנקראת (מלאכי ב): "תורת אמת היתה בפיהו", ועל ידי כך הוא ממתיק את הדין ונושא עוון ופשע – שמתכפרים העוונות, בחינת: 'ואיש חכם יכפרנה'.
 
"ויקח מידם ויצר אותו בַּחֶרֶט" (ליקו"מ ח"א, כב)
 
דע שיש חותם, ויש חותם בתוך חותם.
 
חותם הוא – מוכיחי הדור, שהם בחינת רגליים, על ידי שהם לומדים, כביכול את הקב"ה, ונותנים לו עצות, והם הולכים בשליחותו לישראל להוכיחם ולחזירם לקב"ה, ולכן נקראים בחינת רגלים, כמו שפירש רש"י (שמות יא): "וכל העם אשר ברגליך" – ההולכים אחר עצתך.
 
כשגוזר הקב"ה גזר דין בעולם, והדין הוא דין תורה, ומכין שמוכיחים אלה הם לומדי ה', הקב"ה מתייעץ איתם ומגלה להם את הדין-תורה שנגזר על הדור, והם הולכים ומכסים דין זה וחותמים אותו בבחינת: "מעיין חתום" – כדי שהחיצונים לא יינקו ממנו, ואז יעשו ממנו, חס ושלום, דין אכזרי.
 
כשמתגלה דין זה למוכיחים הם הולכים להוכיח את הדור ולהחזירם למוטב. ואף בשעת המוסר והתוכחה הם נזהרים להחתים ולהסתיר דין זה שלא יתגלה לחיצונים. ומוכיחים אלה מרבים שלום בעולם, כי הולכים לפשר ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים – ועל שם זה הם בחינת חותם.
 
אולם יש חותם שהוא למעלה מזה החותם, שהוא בחינת ידיים המקבלות מוסר מאלו המוכיחים, בחינת (איוב לז): "ביד כל אדם יחתום" – והידיים הם בחינת אמונה שמתקבל בה המוסר. וחותם זה צריך שמירה יתרה וגדולה כדי שלא יתקלקל – כלומר שלא תתקלקל האמונה. כי כשנתקלקל, חלילה, החותם החיצון (בחינת המוכיחים) יכולים החיצונים להתקרב אל החותם הפנימי שהיא האמונה ולקלקלה, ולהביא את האדם לידי כפירות ואמונות כזביות ושיקריות. כי עיקר העבודה הזרה, אין לה כוח אלא על ידי שמקבל מידיים אלו (שנפגמה בהם האמונה), כמו שנאמר (שמות לב): "ויקח מידם ויצר אותו בַּחֶרֶט" – כפי שמבואר בזוהר על פסוק זה לעיניין מעשה העגל: ואיך הצליחו (בני ישראל להשפיע במעשה העגל) בדבר הזה? על ידי שאהרן לקח מידם -  "ויקח מידם".
 
על כן צריך כל אחד למלא את הידיים שהם בחינת אמונה, על ידי הארה משבעה רועים, שהם כלליות מנהיגי הדור, וצריך לתקן ולהשלים את האמונה. ומשה רבנו הוא אחד משבעת הרועים ונקרא: רעיא מהימנא, שעמד לפני הקב"ה לתקן את מעשה העגל. ועל משה נאמר: "וידבר ה' ביד משה", "ויהיו ידיו אמונה".
 
"לך רד כי שיחת עמך" (ליקו"מ ח"א, נט) 
 
מי שמשתדל לקרב בני אדם לעבודת הבורא, צריך לשמור את עצמו שלא יאחזו בו הקליפות והרע של אלו בני האדם שמקרבם, כי זה האיש המקרב נפשות אלו, בונה מעין היכל- הקודש, והיכל זה מושך תמיד ללב של עושהו (של המקרב), כי שם שורשו, ודבריו שיצאו מעומק ליבו כדי לקרב נפשות אלו נכנסו בלב השומעים וחזרו לקב"ה. 
אולם דע, שיש רשעים שאסור לקרבם תחת כנפי עבודת הבורא, כי הם מורידים את המקרבים ממדרגתם, כמו שמצאנו לגבי משה שקרב את הערב-רב, ואמר לו הקב"ה (שמות לב): "לך רד כי שיחת עמך" – כי קשה מאוד להכניע את הרע שלהם.
 
"כי מצאת כן בעיני ואדעך בשם" (ליקו"מ ח"ב, א)
 
בעל התפילה הוא בחינת דבר ה', שהוא השורש העליון, שכל הכוחות וצבא השמים מקבלים ממנו ועל כן הוא נושא חן בעיניהם, כי כולם מקבלים ממנו. כי כשזוכה הוא לתפילה שהיא דבר ה' והשורש העליון וכולם מקבלים ממנו, אז הם בחינת לווין אצלו, כמו שכתוב: "כל כוכביא לווין דא מן דא" (זה מזה) – נמצא שבעל התפילה הוא המלווה הגדול, כמו שכתוב (נחמיה ט): "וצבא השמים לך משתחווים" -  ראשי תיבות: מלוה.
לכן נאמר (שמות לג): "ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה, כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" - משה רבנו הוא בעל תפילה וזוכה הוא לדבר ה' – הקב"ה מקבל את דברי משה ומראה לו את דרכיו (שלש עשרה המידות) מכיון שדבריו של משה מצאו חן בעיני הקב"ה, נמצא שמשה קיבל בחינת: דבר ה', שהוא השורש העליון.
הוספת תגובה


לקישורים נוספים...