איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

פרשת ויקהל – פיקודי

ראשי >פרשת השבוע>פרשת ויקהל – פיקודי
bgy
      
פרשת ויקהל – פיקודי
 
 
פרשת ויקהל
 
סוד ההצלחה
 
"הצלחה" זוהי משאלת ליבם של רבים מבני האדם. ובאמת, מי אינו רוצה להצליח? התלמיד בתלמודו, הסוחר בעסקיו, הפועל בעבודתו, וכן כל איש ואיש מאחל לעצמו שבכל אשר יפנה יצליח. השאלה אשר עלינו לשאול את עצמנו היא אם ישנה דרך שאנו יכולים להשתדל בה כדי להגיע אל ההצלחה, בנוסף לתפילה ולציפיה לעזרה משמים.
 
החיפוש אחר הדרך אל ההצלחה, הינו נושא חשוב ביותר, בעיקר בכל הנוגע להצלחה בלימוד התורה ולעלייה ביראת שמים. כי ישנם רבים הסבורים שכדי להצליח יש צורך בחוכמה רבה ובכישרונות גדולים. מכאן הם באים למסקנה שכל מי שלא חננו הבורא בתכונות אלו, אין לו סיכוי להצליח. עלינו להפריך גישה זו ולדחותה מכל וכל, כי האמת היא ששערי ההצלחה פתוחים בפני כל אחד ואחד!
 
מהו איפוא, סוד ההצלחה? מהו המפתח אשר באמצעותו נפתחים שערי ההצלחה בפני כל החפצים לבוא בהם? זאת נוכל ללמוד מבני דור המדבר. קודם הקמת המשכן הכריז משה רבינו: "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה'" (שמות לה). בהמשך הפרשה אנו מוצאים שלמלאכת המשכן וכליו הוצרכו ידע ונסיון בכל מיני אומנויות, כגון: "לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת...לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג" (שם).
 
האם היו בעם ישראל באותה תקופה, בעלי מלאכה ואומנים שהיו מוכשרים לכל העבודות שנצרכו למלאכת המשכן? בודאי שלא, הרי כולם יצאו ממצרים ושם עבדו במשך שנים רבות עבודת פרך "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". אנשים אלה ודאי במשך שנים רבות לא קיבלו שום הכשרה מקצועית באומנויות השונות. ובכל זאת, כיצד יכלו בני הדור ההוא לבצע את כל העבודות שנדרשו?
 
את התשובה לשאלה זו מוצא הרמב"ן בפסוק: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו". ואומר: "וטעם אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמור לו: אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
 
נשיאות לב – זהו סוד ההצלחה! אומר ר' ירוחם הלוי ממיר בספרו "דעת תורה", בעקבות דברי הרמב"ן: לא היה להם נסיון קודם, מעולם לא הוכשרו למלאכות אלו, ובכל זאת התייצבו לפני משה רבנו ואמרו: "אנו מסוגלים! אנו נעשה ונצליח!".
 
מכאן למדים אנו שהצעד הראשון בדרך אל ההצלחה, הוא שכנוע עצמי ואמונה חזקה ביכולת האישית. תלמיד, סוחר, אומן ועוד שאינם מאמינים ביכולתם להצליח, הינם רחוקים מההצלחה. לעומת זאת, כאשר יחליטו החלטה נחושה ויאמרו לעצמם שהם מסוגלים להצליח, בדרך זו יוכלו לצעוד צעד גדול לקראת ההצלחה. להלחטה כזו יש ערך גדול מאוד, והינה חשובה יותר מהכשרונות. כי בעל כישרון שאינו מאמין ביכולתו, לא יוושע על ידי כשרונותיו ולא יצליח לנצלם כראוי. לעומתו החלש ממנו בכשרון אבל נחוש ברצונו ובשאיפתו להצליח, פתוחה לפניו הדרך לעליה ושגשוג.
 
נדמה שהאמונה ביכולת להצליח, תלויה במידה רבה ברצון להצליח. מי שמאוד רוצה להתעלות ולהתקדם, הוא גם משכנע את עצמו ביכולתו לעשות זאת. לכן הדבר תלוי במידה רבה מאוד באדם עצמו - "בפיך ובלבבך לעשותו". ואין הדבר תלוי כלל בכשרון, אדם כשרוני וחסר רצון לא יצליח. להיפך, מי שמאוד רוצה, גם אם כשרונותיו בינוניים או חלשים, מפתח ההצלחה בידו.
 
אם כן מהו סוד ההצלחה? רצון חזק ושאיפה גדולה להצליח, מתוך החלטה נחושה המביעה הכרה ביכולת להצליח. ההולך בדרך זו בודאי יצליח ב"ה, שהרי הובטחנו "הבא ליטהר מסייעין אותו" (שבת קד.).
 
הדרך לעליה פתוחה בפני כל אחד!
 
עידוד רב וחיזוק גדול מאוד אפשר לקבל מהדברים האמורים לעיל, וכל אדם יכול לשאוב מהם. לא כישרון ולא וותק עתיר נסיון נדרשו לצורך עשיית המשכן. משה רבנו בא ומכריז על הצורך בעושי מלאכה למלאכת הקודש, ואף על פי שמדובר במלאכה הדורשת ידע רב, מיד נקבצים ובאים אליו אנשים החפצים במלאכה. מה מביא אותם? – לא נסיון ולא ידע, כי אם נשיאות לב שהיתה בהם. היתה כל אחד מהם החלטה נחושה שאמרה: אני מסוגל!
 
הג"ר ירוחם ממיר מוסיף: אם תסתכל באדירי עולם, כל העשירים הגדולים, רובם ככולם הגיעו לשיא פסגת עלייתם אך ורק הודות ליוזמתם הכבירה. אדם חסר יוזמה, העומד על מקומו באדישות ואינו מאמין ביכולתו לא יצליח בשום אופן לעלות בסולם ההצלחה. וסימן מובהק הוא: "אם אדם בעל יוזמה ושאיפות לפניך, אין כל ספק שהוא נמנה על האנשים האוצרים גדלות בקרבם. כי המעפילים לעלות, יעלו ויצליחו ויגיעו אל ראש ההר! מי שאינו בעל יוזמה נמנה על השפלים והננסים, אשר נידונו להישאר תמיד בשפלותם".
 
תכונה זו לא היתה נחלתם של יחידים בדור המדבר. משה בא והציע בשם ה' לפני העם כולו עסק ענקי וגם מסועף מאוד, עסק של עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש. עסק של "ולדבקה בו", להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. עסק אשר לא ראוהו מעולם, ולא העמידוהו בנסיון ובכל בחינה. והם, כבעלי יוזמה, לא היססו אף לרגע, ומדי ענו ואמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה". עובדה זו בודאי מורה על הרחבת לב גדולה הנדרשת ליוזמה זו.
 
כתב ה"חפץ חיים" בספרו "תורת הבית": "ובזה מצאנו גם אצל המשכן, שכל מי שהיה משים ליבו ותשוקתו לעשות מלאכת המשכן, היה הקב"ה נותן לו דעת ותבונה שידע איך לעשות. כמו שכתוב בפרשת ויקהל: "ויקרא משה אל בצלאל ואליהאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חוכמה בליבו, כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה". ולא כתב "וכל", משום שבאמת עניין אחד הוא. ורצונו לומר: למי שהוסכם בדעתו להתקרב אל המלאכה ולהתבונן איך לעשותה, לזה נתן ה' הדעת כדי שידע איך לעשותה. ודבר זה שייך לכל ענייני הטוב, בין בענייני הפעולות ששייכות לענייני הקודש, שצריך לתת לב להתבונן איך לעשותם, ובין בענייני לימוד התורה. אם אחד יסכים בדעתו להשתדל להיות בקי בלימוד כלשהו של התורה, ויראה ללמוד ולחזור כמה פעמים, או לברר איזו הלכה בתורה ומתייגע בה, בודאי יתן לו הקב"ה דעת בלבבו ויעזרהו להוציא מחשבתו אל הפועל".
 
שבע יפול צדיק וקם
 
מי שמאמץ לעצמו את סוד ההצלחה אשר על אודותיו דיברנו, חייב לדעת כי בדרך העלייה הוא עלול להיתקל במכשולים. ירידות ונפילות הן מנת חלקם של רבים מבין עובדי ה' וכן לגבי כל אותם האנשים המשתוקקים והמשתדלים לעלות בכל אשר יפנו. אין להירתע מקשיים אלה, ואין להישבר חלילה, שכן הנפילות עצמן משמשות מנוף להתעוררות מחודשת ולתנופה חדשה בדרך אל המטרה הנכספת. על כל אחד לחזק את הרצון להיות "הבא ליטהר" כדי שיסייעוהו. ובדרך זו כל חשבון נפש שאדם יעשה ויהיה מרוכז בו, יעזור לו לקבוע אם, ועד כמה, חזק רצונו להיות "בא ליטהר". נראה כי העצה הכוללת, העמוקה והמוצלחת ביותר היא: חיזוק הרצון לזכות בכל עניין ועניין מהעבודה שאדם רוצה לזכות בה. כי: מה שהאדם רוצה, את זה הוא משיג בחייו! – ומשמעות הדברים ששערי ההצלחה פתוחים בפני כל אחד ואחד, אם רק ירצה בזה באמת. ובאותה מידה נושא משפט זה תביעה והטלת אחריות של כל אדם למילוי יעודו בחיים. סוד ההצלחה הוא, אם כן – האמון ביכולתנו ובנשיאות ליבנו -  שעל ידם נוכל להיכנס בשערי העלייה ונזכה לעזרה ולהצלחה המיוחלת.
 
 
 
 
"ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב" (ליקו"מ ח"א, רסד)
 
הצדקה היא תיקון הברית, כי פגם הברית הוא כשהיה האדם צריך להשפיע בקדושה למקום שהיה צריך להשפיע, ואז על ידי פגם הברית מסלק הוא את ההשפעה משם למקום אחר, חלילה. ולכן התיקון לכך הוא על ידי הצדקה, שעל ידי זה חוזר ומשפיע את הקדושה למקומה הראשון ועל ידי כך זוכה לתקן. לכן כשנותנים צדקה לעני שאינו הגון, אזי הדבר גורם לפגם גדול יותר, כי חוזר ומשפיע למקום שאינו נצרך. ועל כן נאמר (שמות לה): "ויבואו האנשים על הנשים" הנאמר בנדבת המשכן, כלומר בחינת זיווג שנעשה על ידי הצדקה של נדבת המשכן.
 
"ראו כי קרא ה' בשם בצלאל" (ליקו"מ ח"ב, סז)
 
יש צדיק שהוא היופי, הפאר והחן של כל העולם כולו, כמו שנאמר על יוסף הצדיק (בראשית לט): "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה". כי הצדיק שהוא בחינת יוסף-הצדיק הוא ההידור והיופי של כל העולם, וכשהוא מתגלה ומתפרסם בעולם, אז נפתחים עיני כל העולם, וכל מי שנכלל בחן ביופי ובהדר של זה הצדיק, זוכה שנפקחות עיניו, כלומר נפקחות כדי לראות ולהיסתכל.
 
ועיקר ההסתכלות היא בעצמו – על מידותיו ואיך הוא אוחז בהן. כי כל המידות נמשכות מארבעה יסודות הנמשכים אליו מאותו הצדיק. וכן כשזוכה האדם שנפקחות עיניו על ידי התגלות הצדיק, זוכה הוא להסתכל ולראות בגדלות הבורא יתברך ועל העולם כולו, מאותה נקודת הסתכלות.
 
לכן נאמר (שמות לה): "ראו כי קרא ה' בשם בצלאל" – כי על ידי שנתגלה ונתגדל שמו של בצלאל בן חור, על ידי זה נעשה הבחינה של "ראו", כי אז נפתחות העיניים. וכן – "כי קרא ה' בשם בצלאל": כלומר שה' הוא בתוך שמו של בצלאל, שמו של הקב"ה נעשה משותף עם הצדיק ובשם כל ישראל שזוכים להתקרב אליו, ולכן כוח הראות (בחינת אותה הסתכלות) נמשך גם מאת הקב"ה.
 
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (ליקו"מ ח"ב, פב)
 
עיקר התשובה שעושים היא בחודש אלול, כי ימי אלול הם ימי רצון שעלה משה רבנו לקבל את הלוחות בפעם השניה, ופתח דרך כבושה ללכת בה. והדרך שעשה משה רבנו היתה שקישר עצמו לכל אחד מישראל, אפילו לפחות שבפחותים שבישראל ומסר נפשו עליהם, כמו שכתוב (שמות לב): "ואם אין מחני נא" – על כן נאמר בפרשת ויקהל (שמות לה): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – שהיה משה רבנו אוסף ומקשר את עצמו עם כל אחד מעם ישראל, בחינת (תהילים נג): "כולו סג יחדיו" – גם כשראה אחד מישראל שסג מכל וכל מדרכו של הקב"ה, אף על פי כן, צריך היה שיהיו כולם בחינת "יחדיו", לייחד ולקשר עצמו עימם.
 
 
 
 
פרשת פיקודי
 
יגעת ומצאת תאמין
 
כאשר הושלמה מלאכת המשכן, הגיעה עת הקמתו. אך לדברי מדרש תנחומא המובאים ברש"י, לא היו ישראל יכולים להקימו, ומשמים זימנו למשה רבנו מלאכת קודש זו. אולם משה רבנו התקשה להעמיד את הקרשים, אשר גובהם התנשא לגובה של עשר אמות (למעלה מגובה בית בן שתי קומות) ועוביים היה אמה על אמה וחצי. "אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו. וזהו שנאמר: 'הוקם המשכן' – הוקם מאליו" (רש"י בשם התנחומא).
 
בפרשת ויקהל דובר על כוח הרצון והאמונה ביכולת, הסוללים בפני האדם את הדרך להצלחה. יסוד זה למדנו מתחילת עיסוקם של בני ישראל במלאכת המשכן. הדברים שאנו מוצאים כאן במדרש על אודות סיום מלאכת המשכן, יכולים להוות השלמה חשובה למה שנאמר בעיניין זה. אדם המשתוקק להצליח במשימה העומדת לפניו ואין ביכולתו לבצעה, עלול להיתקל בקשיים תוך כדי הביצוע. אף אם רק יקנן בליבו חשש מפני הקשיים, יש בו כדי להרפות את ידיו ולסגת מהאמון שנתן בעצמו. כיצד, איפוא, אפשר להתמודד עם הקשיים שעומדים בדרך אל ההצלחה? כיצד יוכל האדם להבטיח לעצמו שביכולתו להתגבר על הקשיים והמכשולים? דברי המדרש הנ"ל עונים על כך, לפיכך חוברה פרשת 'ויקהל' לפרשת 'פקודי', וכל זאת כדי שהתמונה תהיה שלמה.
 
הנה משה רבנו עומד בפני הקושי להקים את המשכן, ובצר לו הוא פונה אל הקב"ה. ההוראה הניתנת לו משמים, היא ביטוי ליסוד חשוב שעל כל אחד מאיתנו לשננו, והוא מאמר חז"ל – יגעת ומצאת תאמין! (מגילה ו:).
 
לכאורה יש להקשות: מה עניין יגיעה למציאה? והרי מציאה היא דבר שאינו בא אלא באקראי בעלמא ולא כתוצאה מיגיעה? אלא, לימדונו חכמינו כאן שכאשר מדובר בלימוד התורה, אשר חוכמתה עמוקה מאוד, עלינו לדעת, שלא בכוח שיכלנו נגיע לסוף הבנתה. אלא נזכה להבין את עומק דבריה, אך ורק על ידי שנקבל זאת כמתנה משמים. ולכן נאמר "ומצאת", ללמדנו שירידה לעומק ומשמעות דברי התורה היא "מציאה", כלומר מתנה משמים, ולא תוצאה ישירה של התבוננות שיכלית.
 
אולם כדי לזכות במתנת שמים זו, עלינו לשלם תשלום מסויים. כי תנאי התנה הבורא, תנאי שבלעדיו לא יוכל איש לזכות במציאה שהיא הבנת התורה. התנאי הוא – "יגעת!" – רק אחרי שאדם התייגע, עמל, חקר ודרש והשתדל להבין, רק אז יזכוהו משמים להבין ולהשכיל. היגיעה באה להדגיש שזוהי מתנה ולא תוצאה ישירה של העמל השיכלי. אמרו חז"ל "ומצאת"- כאילו בא לידך הדבר באקראי וללא כל קשר לעמל. כלל זה נכון גם לשאר חלקי עבודת ה' ולאו דוקא ללימוד בלבד.
 
אף כאן אמר הקב"ה למשה רבנו: התפקיד שלך הוא לעסוק בהקמה ולעשות את אשר ביכולתך. אתה תהיה נראה כאילו אתה מקים את המשכן, אך למעשה הוא יקום מעצמו. כלומר, אחרי שמשה ימלא את חלקו במילוי התנאי של "יגעת" יעשה ה' את שלו ויקים במקומו את המשכן. אמנם יתכן שלא מדובר כאן ביגיעה של ממש על ידי משה רבנו, מכל מקום תחילת ההקמה על ידי התעסקותו של משה וההשלמה בעזרת הבורא, מהווים סמל ודוגמא ל"יגעת ומצאת". – כאן רואים יסוד חשוב שנתן לנו משה רבנו, אשר הוריד את התורה משמים ולימדה את בני ישראל.
 
סמל ודוגמא
 
אופן הקמת המשכן על ידי השתדלותו של משה רבנו ועזרת הבורא שבאה בעקבותיה, יכול לשמש סמל ודוגמא גם לחובת האדם בקיום המצוות. אף אם אין דורשים מהאדם לעשות את מה שאין ביכולתו לעשות, על האדם לעשות את המוטל עליו כפי יכולתו. מי שממלא את חובתו כראוי, זוכה לעיתים לראות כיצד משמים משלימים את מה שלא הצליח לעשות.
 
ועל כך סופר משל:
 
מלך אחד בנה מגדל גבוה בן מאה קומות והודיע שהראשון שיצליח להעפיל ולעלות עד ראש המגדל, יקבל פרס גדול. מיד באו רבים וניסו את כוחם, אך עד מהרה נוכחו לדעת שאין המשימה קלה כלל וכלל. רבים פרשו מהתחרות כבר בהגיעם אל הקומה השלושים. אחרים התאמצו והצליחו לעלות עד הקומה הארבעים. יחידי סגולה גיבורי כוח התאמצו ביותר, והעפילו עד הקומות שבין השבעים לשמונים. אולם כאשר הגיעו אותם יחידים לקומה השמונים צנחו על סף עילפון ואפיסת כוחות. המשימה נראתה לכולם כבלתי אפשרית, והזכיה בפרס הפכה להיות חלום שנגנז.
 
יום אחד פשטה השמועה שאדם אחד הצליח להגיע אל הקומה העליונה, וכי הוא עתיד לקבל בקרוב את הפרס הגדול שהובטח על ידי המלך.
 
ביום קבלת הפרס נאספו המונים לראות האיש, ולשמוע מפיו כיצד הצליח לבצע את המשימה הקשה הזו. קם האיש וסיפר לקהל הנאספים: "כולכם סקרנים לשמוע מהו סוד ההצלחה, כיצד הצלחתי לבצע את הדבר שרבים ביקשו לעשות ולא יכלו. אם כן, גם אני פקפקתי בשלב מסויים אם אצליח. היה זה לאחר שראיתי שבהגיעי אל הקומה השישים חשתי כבדות וקושי גדול בביצוע המשימה. אולם באותו רגע גמלה בליבי החלטה נחושה שאני חייב להצליח, ועם החלטה זו המשכתי".
 
והמשיך האיש: "כאשר הגעתי אל הקומה השבעים, הרגשתי שכוחותי כלים ממש. אך לאחר מספר שניות של מנוחה, התאוששתי והרגשתי שאני מסוגל לטפס מספר קומות נוספות. אומנם לא ידעתי מה יועילו לי מספר קומות יחידות כאשר בפני עמדו עוד שלושים קומות כדי להגיע אל המטרה, אך המשכתי בכל זאת. אמרתי בליבי, אשתדל לעשות את כל מה שבכוחי. החלטה זו נתנה לי תנופה מחודשת, ובכוחה עליתי עשר קומות נוספות. כאשר הגעתי לקומה השמונים חשתי שהגעתי לסוף כוחותי. לרגע חלפה מחשבה במוחי שחבל להמשיך ולהתאמץ, הרי אל המטרה בודאי לא אגיע, אך מיד התעשתתי ואמרתי לעצמי: קומה נוספת הנך מסוגל לעלות בזחילה? אם כן עשה זאת, שכן החלטת לעשות כל מה שבכוחך! ואכן כך עשיתי, וכשהגעתי צנחתי על הריצפה מאפיסת כוחות. באותו רגע נפתחה לפני דלת של מעלית. גילגלתי עצמי פנימה, ועליתי במעלית עד הקומה המאה".
 
משל זה ממחיש את דרך העבודה בלימוד ובעבודת הבורא. על האדם לעשות את שלו, ואת השאר יעשה הקב"ה – יגעת ומצאת תאמין!
 
 
 
 
 
"ויביאו את המשכן אל משה" (ליקו"מ ח"א, ב)
 
כל אחד צריך לכוין בתפילתו ולקשר את עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, וכבר מצאנו שהצדיקים היו קוראים זה לזה בשם משה (שבת קא):"משה, שפיר קאמרת", כי משה זה בחינת משיח, וכן: "עד כי יבוא שילה – זה משה משיח".
 
ודע, שכל תפילה ותפילה שאדם מתפלל היא בחינת איבר מהשכינה, וכל האיברים הם איברי המשכן, וצריך כל אחד מישראל להביא ולקשר את כל התפילות לצדיק הדור, כמו שכתוב (שמות לט): "ויביאו את המשכן אל משה" – כי הצדיק יודע לעשות מכל התפילות קומה שלמה, כמו שכתוב (שמות מ): "ויקם משה את המשכן" – כי התפילה מאירה לנשמות ומחדשת אותן, וכל זה נעשה על ידי הצדיק שבדור.
 
"ויקם משה את המשכן" (ליקו"מ ח"א, ע)
 
למשכן יש את כוח שנקרא כוח- המושך ובכוחו להמשיך אלוקות למקום שבו הוא היה עומד, בחינת (שיר השירים א): "משכני אחריך ונרוצה" – וכל מי שהיה מתקרב אליו יותר היה רץ אליו יותר בגלל הכוח המושך שהיה בו.
מובא במדרש (שמות פ' לא) שהמשכן הוא מלשון משכון – שהוא משכון עבור ישראל שתישרה אצלם השכינה אף אם יחטאו חלילה, "ונתתי משכני בתוככם ולא תיגעל נפשי אתכם" (ויקרא כו). נמצא, שעל ידי המשכן שורה השכינה בישראל.
 
ואי אפשר להקים את המשכן, אלא רק הצדיק – שהוא צדיק יסוד עולם, שהוא בחינת עפר בחינת משה רבנו שהיה ענו מכל האדם, ועל כן (שמות מ): "ויקם משה את המשכן" – כי אדם אחר לא יכול היה להקים את המשכן, אלא רק הצדיק שהוא בחינת עפר וכוח המושך, הממשיך אלוקות למקום המשכן. והצדיק, על ידי שמחשיב עצמו כעפר, יש לו את הכוח המושך להמשיך אליו את השם יתברך שזה בחינת המשכן, וכל הכבוד שנאמר על המשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ) – וכל הכבוד שיש לכל אדם בעולם מקטן ועד גדול, כולם מקבלים רק מהצדיק שהוא בחינת עפר ומשכן הנ"ל וממנו נמשך הכל, וכל הכבוד והגדולה הם רק אצל זה הצדיק. נאמר (מגילה לא): "כל מקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו" – כלומר, שבמקום שנמצאת השיפלות והקטנות, שם שורים הכבוד והגדולה. ואת כל זה מקבלים מזה הצדיק (בחינת עפר, משה, משכן).
 
הוספת תגובה


לקישורים נוספים...