איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

''וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו''

ראשי >פרשת השבוע>''וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו''
bgy
 

דרך ארץ קדמה לתורה מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט''א

 
 

''וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר'' (ויקרא א א).

כתיב: ''וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים'' (בראשית ג כד) כתוב בתנא דבי אליהו: '''דֶּרֶךְ'' - זו דרך ארץ. מלמד: שדרך ארץ קדמה לעץ החיים. ואין עץ, אלא תורה. שנאמר: ''עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ'' (משלי ג יח) (תדב''א א).
ואמרו: 'א''ר ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה. הדה הוא דכתיב: ''לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים'' דרך זו דרך ארץ, ואח''כ ''עֵץ הַחַיִּים'' זו תורה' (ויקרא רבא ט ג). הרי שהתורה שהיתה לבני אדם כו' דורות קודם שנתנה לישראל, היתה תורת דרך ארץ.
ומהו דרך ארץ? אמרו: 'מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר (מצוין ונאה בבגדיו כתלמיד חכם והיה סבור ר' ינאי שהוא ת''ח). א''ל: (המשופע) ''משגח רבי, מתקבלא גבן''?! (יהא ר' מזומן לאכול אצלנו תמיד) אמר לו (ר' ינאי): ''אין''! (כן). הכניסו לביתו האכילו והשקהו. בדקו (בחן אותו ר' ינאי) במקרא ולא מצאו! במשנה ולא מצאו! באגדה ולא מצאו! בתלמוד ולא מצאו! (ומצא שאינו יודע). א''ל: ''סב, בריך''! (קח הכוס וברך עליו ברהמ''ז) א''ל (המשופע): ''יברך ינאי בביתיה''! (יברך כבודו). א''ל (ר' ינאי): ''אית בך, אמר, מה דאנא אמר לך'' (חזור אחרי) א''ל (המשופע): ''אין''! (כן). א''ל (ר' ינאי): ''אמור, אכול כלבא פיסתיא דינאי''! (אמור: כלב אכל מאכלו של ינאי). קם (המשופע) תפסיה. (ותפסו) א''ל (המשופע): ''ירותתי גבך דאת מונע לי''? (ירושתי אצלך, שאתה מונעני?). א''ל (ר' ינאי): ''ומה ירתותך גבי''? (מהי הירושה שיש לך אצלי). א''ל (המשופע): ''חד זמן הוינא (הייתי) עבר (עובר) קמי בית ספרא (לפני בית הספר) ושמעית קלהון דמניקיא אמרין: (שמעתי תינוקות שאומרים) ''תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב'' (דברים לג ד). מוֹרָשָׁה קְהִלַּת ינאי, אין כתיב כאן! אלא: ''קְהִלַּת יַעֲקֹב''! א''ל (ר' ינאי): ''למה זכיתה למיכלא על פתורי''? (למה זכית לאכול מלחמי?). אמר לו (המשופע): ''מיומי, לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה. ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון'' (מימי לא שמעתי לשון הרע והחזרתי לבעליו ולא ראיתי שנים מריבים זה עם זה שלא נתתי שלום ביניהם). א''ל (ר' ינאי): ''כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא''?! (כל כך דרך ארץ יש בך וקראתיך כלב?!). קרא עליה (דרש עליו) ר´ ינאי: ''וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים'' (תהילים נ כג). דשיים אורחיה, סגי שוי'. (מי ששם אורחותיו רב ערכו). (ויק''ר ט ג).
ואמרו חז''ל: 'כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ''וְשָׂם דֶּרֶךְ'' אל תקרי: ''וְשָׂם'' אלא, וֹשם ''דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים''. רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא (היה לו תלמיד אחד) דכולה שתא הוה מקשי ליה (היה שואלו שאלה כל יום בשנה) ובשבתא דרגלא (ובשבת לפני הרגל) לא מקשי ליה. קרי עליה (דרש עליו ר' ינאי): ''וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים'''. (מועד קטן ה.)
מפורש בדברי רבותינו ז''ל: שדרך ארץ היינו: מדות טובות. כמו דבור נקי מלשון הרע ונאה. והזהירות בכבוד חבירו אף שהוא עולבו. והזהירות הנשגבה בכבוד רבו.
ויש לשאול: דבשלמא, מה שר´ ינאי קרי על האורח שאכל בביתו ''וְשָׂם דֶּרֶךְ'' דהיינו: שהוא רק בעל דרך ארץ, הוא משום דבדקו במקרא ובמשנה באגדה ובתלמוד ולא מצאו. אבל איך קרא לתלמידו ''וְשָׂם דֶּרֶךְ'' שהוא בעל דרך ארץ והרי הוא תלמידו בתורה והוא מצווה על כבוד רבו מהתורה וגם קיימה כמצווה ומה ענינו לדרך ארץ?

לומדים מכאן: שדרך ארץ לא רק שקדמה לתורה ואחר שנתנה תורה, שוב אין ענין של דרך ארץ, אלא שגם אחר מתן תורה יש ענין לדרך ארץ, היינו: מדות טובות. כגון: אלו שאינן נכללות בחיובי התורה, אלא שיסודן בדרך ארץ. שהרי הנהגת התלמיד עם ר´ ינאי; 'דכולא שתא הוה מקשי ליה ובשבתא דרגלא לא הוה מקשי', אין זה ענין כלל למצות כבוד רבו, כי ממצות כבוד רבו היה יכול להקשות גם 'בשבתא דרגלא'. ואין בזה אף משום מדת חסידות, שהרי משמע שכל תלמידי ר' ינאי מלבד תלמיד זה הוו מקשו גם בשבתא דרגלא והרי ודאי חסידים היו, מכל מקום לא נהגו כן. ומה שנהג כן תלמיד זה, לא היה משום מצות כבוד רבו, אלא, משום הלכות דרך ארץ. ולפיכך קרי עליה ר´ ינאי ''וְשָׂם דֶּרֶךְ'' כלומר: שיש בו מדת דרך ארץ.
ולא רק בתלמיד ר´ ינאי מצינו כן, אלא גם במשה רבנו רבן של ישראל, שאלמלי לא המתין משה עד שקראו הקב''ה, אלא היה נכנס מעצמו אל המשכן היה נחשב כאין בו דעה, אף שהוא הקימו מן המסד ועד הטפחות והיה יודע שכל עיקרו של המשכן אינו אלא שידבר ה´ עמו מבין שני הכרובים, מ''מ אם היה מזדרז לשמוע את קול ה´ ומקדים לבוא אל המשכן טרם יקראוהו, היה נחשב כאין בו דעה ו'כל ת''ח שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו' (ויק''ר א טו). וכלל גמור הוא! וגם משה רבנו בכלל. ומה עבר בביאתו זו? הלא אין כאן שום סרך עבירה ואין זו אלא עבירה על דרך ארץ בלבד.
הרי שכל כך חמורה הלכה זו, שאף המקיים הלכות אלו והוא ''וְשָׂם דֶּרֶךְ'', עד שזוכה בשבילה לישועת ה´. מכל מקום אם לא יעמוד על המעלה העליונה בזה ויגרע ממנה אף כל שהוא, לא רק שחסרה לו מעלה שאין אורח חייו למעלה למשכיל, אלא שהוא סר לשאול מטה שגם 'נבלה טובה הימנו', נמצא שדרך ארץ, לא רק שקדמה לתורה ומשנתנה תורה כבר עברה תעודתה שנמסר הכל לתורה, אלא שגם אחרי שנתנה תורה, הניחה תורה מקום להתגדר גם לדעה ולשכל. וכמו שמתחילת יצירתו נתחייב האדם בהלכות דרך ארץ, גם לאחר מתן תורה עדין מלכות השכל במקומה ועול מלכות זה משעבד את האדם להלכות דרך ארץ.
ואם תאמר למה באמת לא תמלא התורה את מקום השכל גם בזה כמו שהיא ממלאת בכל הענינים הרוחניים? ולא עוד, אלא שיש לשאול בזה שאלה עמוקה יותר: סוף סוף הלא גם חובת השכל סמוכה היא על חובת התדמות האדם לקונו והתדמות זו, הלא היא מיסודות התורה וכמ''ש: '''זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ'' (שמות טו ב) הוי דומה לו! מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום' (שבת קלג:). וכן נצטוינו במצוה מיוחדת ''וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'' (דברים כח ט). וכיון שגם הלכות דרך ארץ הן מיסוד ההתדמות, איך יתכן שתהיה הילכתא גבירתא (הלכה חשובה) זו מחוץ לצווי התורה ורק השכל הוא יהא המושל והמצוה, עד שגם משה רבנו רבן של ישראל, נמדדה מדתו אם יש לו, או אין לו דעה, בהלכות דרך ארץ?
אמנם, אף כי הלכות דרך ארץ מקורן עליון ומשל גבוה הן, מפני שבצלם אלקים עשה את האדם, מ''מ, לא הרי הליכה בדרכיו ומצות ההתדמות כמ''ש: 'הוי דומה לו', כהלכות דרך ארץ. שבהליכה בדרכיו נצטוינו במדות ודעות קבועות המתגלות לנו ע''י גלויי מדותיו ודרכיו של הקב''ה ועלינו להתדמות לקוננו וללכת בדרכיו דוקא. וכמו שלמדונו חז''ל, מה הם הדרכים ומה הן המדות, 'מה הוא רחום וחנון, אף אתה..' ואם יבוא האדם לשקול בדעתו בדרכים אלה וללכת בהם כפי דעתו ושכלו, יהיה כפונה מאחרי אלקיו.
ואילו בהלכות דרך ארץ אינו כן, שבזה אין חוקים קבועים, אלא השכל הוא מחוקקם. אבל לא בשכל האנושי בלבד, אלא בשכל הצורה האנושית שהוא צלם אלקים ומתוך העמקה ביצירה ובכבודה, ''כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו'' (ישעיה מג ז), כשהתורה מלמדת דרך ארץ, אינה מצוה ומזהירה, אלא מגלה לנו מדת הדרך ארץ שהאדם בשכלו צריך לעמוד עליה. כלומר: חוקי השכל הנחקקים ויוצאים משקול דעתו של אדם ולכן גם משה רבנו שקבל תורה מסיני והכל בכלל הקבלה, גם הוא עודנו בשקול דעתו בהלכות דרך ארץ! ואך בזאת יבחן, אם יש בו דעה, או אין בו דעה.
זה מוסיף, שיש בהם צד חומר שהוא עוד עולה על חומר התורה, מפני שעבירות על חוקי השכל הן חמורות יותר! והעוברים עליהן, קרובים לעונש יותר מאלה העוברים על חוקי התורה בלבד. וכמ''ש רבינו נסים גאון בהקדמתו על הש''ס. והרמב''ן ז''ל כתב: 'שלפיכך נתבעו ונענשו האומות עליהן, כי בחוקי דרך ארץ שהם חוקי השכל, הכל מצווים ועומדים. וגם ישראל שנצטוו עליהן בתורה, גם הם עודם עומדים בציווייו של השכל. והם גם קרובים ליענש עליהן, מפני חומרא זו העולה על חומר התורה'.

האדם נתבע לפי חכמתו

''וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר'' (ויקרא א א).

פירש''י: '''לֵאמֹר'' - צא ואמור להם דברי כבושים. בשבילכם הוא נדבר עמי! שכן מצינו, שכל ל''ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים. מן המרגלים ואילך לא נתייחד הדבור עם משה שנאמר: ''וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר'' (דברים ב טז יז) אֵלַי היה הדיבור'. (ויקרא א א)
ויש לתמוה: כלום 'דברי כבושין' הן אלו? הלא שבח ותהלה הן לבני ישראל שחשובין כל כך עד שבשבילם עלה משה רבנו לנבואה וזכה לדבר עם הקב''ה ולולא ישראל לא היה הקב''ה מדבר עם משה, שהרי כל ל''ח שנה שהיו ישראל מנודין מן המקום, לא נתיחד הדבור עם משה. הרי שמאמר זה דוקא מחשיב את בני ישראל! ולמה איפוא נאמר על זה דברי כבושין?
אכן אמת הדבר, שדברי שבח הן הדברים הללו, אבל דוקא מפני שהן אנשי מעלה, דוקא מפני היותם עם סגולה, דברי השבח מתהפכים עליהם להיות תביעה ומשפט והן צפויים לעונש. כי אם יש להן יתרון מעלה על פני אומות אחרות, אז גם התביעה עליהם גדולה, הן מתבקשים להיות עולים בכל יום במעלת השלמות וכשהם חוטאין! חטאם כפול.
מספרים על רבי ישראל סלנטר ז''ל: שפעם תירץ רמב''ם קשה שרבים יגעו בפתרונו והוא פרץ בבכי והסביר את בכיו, כי אם הוא מחונן כל כך בכשרונות ויש לו היכולת להגיע לעמקות בקלות גדולה מאחרים, הרי התביעה עליו גדולה יותר משל אחרים שלא נחונו בכשרונות כאלו, שהרי האדם נשפט לפי כשרונותיו ולפי זה השליחות שעליו למלא בעולם הזה, יותר גדולה משל אחרים שאין להם אותם הכשרונות ואותם האמצעים להרבצת תורה ויראה.
מעלתו גרמה לו פחד ואימה עד לבכיה ואילו בעולם הבלתי מוסרי, המנהג הוא שבעלי כשרון מתגאים ומתיהרים ודעתם זחה עליהם כשהן מצליחים במשהו, אבל האדם הגדול כשהוא מרגיש יתרון מעלותיו ויתרון תבונתו, הרי הוא רואה בזה דברי כבושין תוכחה ומשפט והוא מרגיש כאן שלא מילא את תפקידו ושליחותו.
כל איש אשר יראת אלקים נוגעת בלבבו יפחד מהתביעה שיתבעוהו שם בעולם האמת, על שלא מילא את תפקידו בהתאם לתכונותיו וכשרונותיו שחנן לו הקב''ה, הוא יתבע על כך שבמקום להצטער על מעוט עבודתו, עוד דעתו זחה עליו ואף נוהג להתגאות בסגולותיו וכשרונותיו, אל יסתפק ואל יתנחם במה שקנה חכמה בשל חריפות מעלותיו, אלא יהיה מצוי בתביעת עצמו מתמדת, על שלא ניצל את מה שהטביע בו הקב''ה לכבוד ה´. (אור חדש).


הוספת תגובה

1 תגובות לכתבה
1. jVtrPyQdcHWfqsnYHNz Shaza (משתמש/ת אנונימי/ת) 2012/07/15 10:01

לקישורים נוספים...