איך את\ה מגדיר\ה את עצמך??



חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

המלך פאר (71)
ברק יוסף (42)
good123 (41)
doron (28)
בנדורה (47)
DL2000 (40)
zhadik (49)
CAFEZOHAR (42)
לתמונות נוספות...

שבת הגדול

ראשי >פרשת השבוע>שבת הגדול
bgy
שבת הגדול

שבת הסמוכה לפסח נקראת 'שבת הגדול' מטעמים רבים ושונים שנזכירם להלן. ונוהגים בה ישראל כמה וכמה מנהגים המיוחדים לשבת זו

 
 

שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל, במצרים היתה ובעשירי בניסן היתה, חמשה ימים קודם גאולתם. ולשבת זו נצטוו ישראל מצוה ראשונה שנהגה לשעה בלבד ולא נהגה לדורות: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה - וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב). מצוה זו להכין את השה לפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו - נהגה רק בפסח מצרים, ואילו בפסח דורות אין מצוה מן התורה לקחת השה ארבעה ימים קודם. אף על פי כן, היו עושים כך, כדי לבקר את השה מן המומים:
ונסים גדולים נעשו להם לישראל באותה השבת, שבאותו היום לקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה, והמצרים ראו את הדבר ושאלו: למה זה לכם? ובני ישראל השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוַת ה' עלינו. והיו המצריים שניהם קהות על ששוחטים את אלהיהם ולא יכלו להגיד להם דבר. ועוד כמה נסים היו שם בענין הזה, לפיכך קורין לה: 'שבת הגדול' - על שם הנסים הגדולים:
כתוב ב'ספר הפרדס' המיוחס לרש''י ז''ל, וזו לשונו: 'שבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו 'שבת הגדול' ואינם יודעים למה, שהרי אינו גדול מכל שבתות השנה, אלא, לפי שניסן שבו יצאו ממצרים - חמשי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם (פ''ה), ומקחו של פסח בעשור לחֹדש היה, בשבת שלפני הפסח; אמרו ישראל: הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ (שמות ח), אמר להם הקדוש ברוך הוא: עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם. הלכו ולקחו איש איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו כן המצרים, היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהן מחותכין, ובאש נדעכין, ונידונין ביסורים ובחליים רעים, ולא הזיקו לישראל. ועל שם שנעשו בו נסים לישראל וכו' נקרא שבת שלפני הפסח 'שבת הגדול'. מפי ר' אברהם נוחו עדן':
קודם שלקחו ישראל שה לבית אבות למשמרת עד זמן שחיטתו, כבר נודע למצרים על מכת בכורות שעתידה לבוא עליהם ולא ידעו באיזה יום תבוא, שפרשת עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם - בשביעי בניסן נאמרה. מששמעו המצרים שבכל בית בישראל נמצא שם שה קשור, היו הבכורות שלהם מתפחדים, אמרו, עכשו המכה ממשמשת ובאה עלינו, ובאו הבכורות של המצרים בבהלה בתוך בתי ישראל באותה שבת הגדול הראשון, לידע מה צפוי להם עתה:
וכמו שמובא בתוספות בשם המדרש: 'ועל כן קורין אותו 'שבת הגדול' לפי שנעשה בו נס גדול וכו' כדאמרינן במדרש: כשלקחו ישראל פסחיהן באותה שבת, נקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום, למה היו עושין כך. אמרו להן: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישַׁלחו את ישראל - ולא רצו פרעה ושריו; ועשו הבכורות מלחמה במצרים האחרים והרגו מהן הרבה, הדא הוא דכתיב (תהלים קלו): לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם - לומר, כי הבכורות הם המכים':

'וערבה' - הפטרה לשבת הגדול

מנהג רוב הקהילות שמפטירין בשבת זו וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו', שבסוף ספר מלאכי, בין שהיא בערב פסח ובין שהיא חלה קודם לכן:
וטעם הפטרה זו, משום שיש בה בשורת הגאולה, גאולת עולם שלעתיד. דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שהיתה בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים:
עוד טעם, לפי שבפסח העולם נִדון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות שמים נעצרין, והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם - מתברכים, שנאמר (מלאכי ג): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. ופסוקים אלה, מאותה הפטרה הם. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בעוון מעשרות:
לכך ראוי לרב הדורש בשבת הגדול שיעורר את העם על המצוה של תרומות ומעשרות ומתנות עניים, שיקבלו על עצמם לקימן, ותהא חשובה קבלתם כאילו כבר מעתה קיְּמו אותן בפועל, ויקוים בהם ביום הראשון של פסח בשעת הדין על התבואה, הכתוב:
וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

זכר לנס בשבת, ולא בעשור לחֹדש

מה שתולים הנס בשבת דוקא, ולא עשו לו זכר בעשור לחֹדש, בין בשבת ובין בחול, וכמו שיום זה ומעשיו נזכר בתורה בשם עשור לחדש ולא נזכר בפֵרוש שיום שבת היה? - מפני שלא בא הנס אלא על שמירת השבת. שידעו מצרים שישראל שומרים את השבת ואין מתעסקים בבעלי חיים בשבת, וכשראום היום מתעסקים בטלאים וקושרים אותם לכרעי מיטותיהם בשבת, היו מתמיהים ובאו לשאול מה זה ועל מה זה, ועל ידי כן באו ישראל בסכנה והוזקקו לנס, משום ששבת היתה. לפיכך תלו את הנס בשבת ולא בעשור לחדש:
עוד בדרך צחות: שאלמלא שבת היתה לא הוזקקו לנס, וכשבאו המצרים ושאלום, מה טיבם של טלאים אלה, יכלו להסיחם לדבר אחר ולגנוב את לבבם, כדי שלא יבואו לידי סכנה. אלא כיון ששבת היתה ובשבת אין משנים, שכך אמרו חכמים, שאפילו עם הארץ, אימת שבת עליו ואינו משקר - נמצא שהשבת גרמה להם לבוא לידי סכנה ובגללה הוזקקו לנס:
עוד טעם, לפיכך קבעו זכר לנס רק בשבת, ולא בעשור לחדש, מפני שביום זה מתה מרים ונסתלקה הבאר, ונקבע ליום תענית צדיקים כשהוא חל ביום חול:
עוד טעמים ורמזים לשם 'שבת הגדול':
כמה וכמה טעמים אחרים לקריאת שם זה, אנו מוצאים אצל חכמי הדורות, כולם דברים נאים לאומריהם ונאים לשומעיהם. יש מהם שמפרשים 'הגדול' כתואר לשבת, ויש שמפרשים אותו בענין אחר. ואף על פי ש'שבת' לשון נקבה ו'הגדול' לשון זכר, אין קפידא בכך, שכבר מצינו גם במקומות אחרים שינוי לשון נקבה ללשון זכר לציון גדולה וחשיבות:
והרי כאן מקצת מן הדברים שאמרו חכמים בענין זה:
לפי שבשבת זו נכנסו בה ישראל למצוות ונצטוו בה כל ישראל מצוה ראשונה: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וגו'. וכדרך שקורין לקטן משעה שהוא נכנס למצוות 'גדול', וכמו שאמרו: 'גדול המצווה ועושה'; -:
'שכשהיו ישראל במצרים שאל משה מפרעה יום אחד של מנוחה ותפס לו יום שבת. מכל מקום, בכל מוצאי שבת, תיכף היו יוצאים ממנוחה ועונג ליגיעה ועינוי. אבל בשבת הזה לא חזרו להשתעבד, לכך נקרא שבת הגדול'; -:
במסורת החכמים, מה שכתוב בתורה (ויקרא כג): וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, הכוָּנה למוצאי יום טוב הראשון של פסח שאז מתחילים ימי ספירת העומר, שכן יום טוב ראשון של פסח נקרא 'שבת'. ואילו הצדוקים מכחישים מסורת זו ואומרים ממחרת השבת - שבת ממש, וכדי להוציא מלבם של צדוקים קראו לשבת שלפני יום טוב הראשון 'שבת הגדול', לומר שמיד אחריה באה עוד שבת, היינו יום טוב ראשון, אלא שזו - שביתתה גדולה יותר;
שמפטירים בה הפטרת 'וערבה' מספר מלאכי, וגומרים את ההפטרה בפסוק של גאולה הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, והנה תבת 'הגדול' הוא סיום כל דברי הנביאים ונחמותיהם (חוץ מתבת 'והנורא' שאין רוצים לקרוא על שמה מטעם מובן) ולכן קוראים את השבת על שם 'הגדול' הזה, וכמו שקוראים שבת 'חזון', שבת 'נחמו', שבת 'שובה' על שם תבה זו שנזכרה בהפטרה של אותה שבת; -:
שבשבת הזה היו מתקבצים קהילות גדולות כדי לשמוע הלכות הפסח; ולכן קראוהו שבת הגדול - לשמוע הלכות גדולות; -:
שהרב - גדול העיר - דורש בה, נקרא שבת הגדול, כלומר, שבת של הגדול:
בספר הפרדס לרש''י מובא טעם נוסף בשם רבנו יצחק יוסקונטו מארץ הגר:
'לפי שמאחרים העם בשבת שלפני הפסח, לשמוע הדרשה עד אחר חצות סמוך למנחה, עד שדורשין שם הלכות ביעור חמץ והלכות שמירת המצות וכו', ומושך הרבה, והעם אינם נפטרין לבתיהם עד שישמעו את הכל וכו', ומפני משך זה נראה בעיניהם היום גדול וארוך יותר מדי, מיום אחר, ועל כן קראו לשבת זו שבת הגדול':
ובמנהגי מהרי''ל: 'זהו אחד מן הטעמים שנקרא 'שבת הגדול', על דרך שנקרא יום כיפורים 'צומא רבא', לפי שמאריכין בו בתפילה ובתחנונים, כך מאריכין בו בדרשות:
ועוד יש בענין זה דברים של טעם לחכמי ישראל האחרונים, שאמרו: כי הנה התורה נתנה שני טעמים למצוַת שבת, בדברות הראשונות נאמר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגו' כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' וגו', ובדברות האחרונות נאמר: שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגו' וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ וגו'.

והנה עד שנגאלו ישראל שמרו את השבת מפני הטעם הראשון בלבד, ובשבת זו האחרונה במצרים, שהיא שבת הגדול הראשון, נוסף להם גם הטעם השני בשמירת השבת - וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וברבות להם טעמי השבת - כאילו גם עצם יום השבת נעשה גדול יותר:
ועוד אמרו: כי משעה שנעשו ישראל בני חורין נתגדלה גם השבת, שקבלה בן זוגה - בני ישראל - שהיו משועבדים קודם לכן. וכמו שאמרו חז''ל: 'אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג! אמר לה הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל היא בן זוגך', ומשקבלה בן זוגה נעשה השבת גדול:

מנהגי שבת הגדול

נוהגים בהרבה קהילות לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול, ועיקרם של פיוטים אלה - דיני פסח והלכותיו בחרוזים, כדי לשנן לעם ההלכות החמורות שבדיני חמץ ומצה ושאר דיני פסח שיהיו שגורים בפה:
פוסקים לומר 'ברכי נפשי' וט''ו 'שיר המעלות' שאומרים כל שבתות החורף במנחה, ואומרים בשבת הגדול ההגדה של פסח מ'עבדים היינו' עד 'לכפר על כל עוונותינו', לפי שבשבת הגדול היתה תחילת הגאולה. :
ויש נותנים גם טעם למנהג זה: כדי להרגיל את הנערים בהגדה של פסח ולקיֵּם בהם המצוה של והגדת לבנך בליל הפסח. ואין מנהג זה נהוג אצל הספרדים. וכן גם הגר''א לא היה נוהג לומר הגדה בשבת הגדול:
והנוהגים כך, נותנים עוד טעם לאמירת ההגדה ביום השבת שלפני פסח: כדי שתהא ההגדה שגורה בפיו, ואם יחול ליל פסח בשבת, יוכל לקרוא ההגדה לאור הנר אפילו ביחיד, ולא יהיה צריך לחשוש שמא יטה את הנר:

ויש מן המדקדקים בקהילות ספרד שנהגו ביום זה לברך איש את רעהו: 'שבת הגדול מבורך':
נהגו בכל תפוצות ישראל, עוד מימות התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול דורש החכם לפני בני העיר דרשה גדולה, להורות לעם דרכי ה' וללמד להם את המעשה אשר יעשון, ודורש לפניהם בדיני הגעלה וביעור חמץ והלכות אפיַּת המצות, כדי שלא יכשלו ח''ו באיסור חמץ שהוא אסור בפסח אפילו במשהו, וכן הוא מתבל את דרשתו בדברי אגדה המושכין את הלב, בעניני דיומא:
חל שבת הגדול להיות בערב פסח, יש מקדימין הדרשה לשבת שלפניה, בשביל שידע הקהל הדינים הנחוצים קודם שהכינו את צרכי החג. ואילו בשבת ערב פסח, כבר נשלמו צרכי החג אצל הכל:
מנהג קדום, לאפות בערב שבת הגדול, מעט לחם חמץ, מן הקמח שהכינו למצות. וקראו ללחם זה: 'חלת עני' או 'חלת בית הכנסת', ומחלקים אותה לעניים. הגדול עושה לפי גדלו ואופה הרבה ומחלק לעניים, והקטן לפי קטנו. וכתב הר''א מלוניל: 'ומיום שזלזלו במנהג זה, נשתלחה המארה בתבואה':
הורה המהרש''ל מלובלין: 'כל אחד יאכל קודם פסח מעט מקמח פסח, שמא היה בקמח חשש חימוץ - ויתלה בזה שאכל'. כלומר, החמץ שהיה בקמח זה, כבר נאכל קודם הפסח, וכל השאר כשר כהלכות הפסח, ואוכלו בפסח ואין לבו נוקפו:
ויש שכתבו שגם מנהג 'חלת עני' נהגו מטעם זה שכתב המהרש''ל, כדי להוציא מן הלב כל ספק של חמץ שמא נפל בקמח שאפו ממנו למצות. ולכן מחלקין חלה זו לעניים בשביל שתעמוד זכות המצוה של האכלת רעבים, כדי להנצל בגללה מעוון חמץ בפסח:
נהגו בקהילות אשכנז בירושלים וברוב שאר המקומות, שאין אומרים 'ויהי נועם' בתפילת ערבית של מוצאי שבת הגדול, אפילו אם יום טוב ראשון של פסח חל בשבת הבאה. שאין אומרים 'ויהי נועם' במוצאי שבת אלא כשיש אחריו ששה ימי מלאכה שלמים, ובמקומות אלה נוהגים איסור מלאכה בערב פסח, הרי שלעולם אין ששה ימי מלאכה שלמים אחרי שבת הגדול:

הוספת תגובה

1 תגובות לכתבה
1. sIWtpuZCtfmDNn Athira (משתמש/ת אנונימי/ת) 2012/07/15 23:07

לקישורים נוספים...